מעשיות מבאר שבע, סיפור שביעי: בית השבילים המתפצלים

אחר הצהריים ישבו יצחק ויהודית נינוחים בסלון ביתם שבשכונת רסקו בבאר שבע. הם לגמו כוס תה מהביל, והסהרונים הטעימים של יהודית נמסו בהנאה על לשונם. לאחר יום עבודה מפרך נעם להם להירגע יחד בשלוות ביתם. בנחת החליפו רשמים מהקורות אותם בעבודה במהלכו של אותו יום.

לפתע קרע את חלל החדר קול נפץ אדיר, ובעקבותיו קולות נפץ חלשים יותר. יצחק ויהודית היו מבוהלים. הם קפצו ממקומם ורצו לאגף חדרי השינה. נדמה היה להם שמשם נשמעו הקולות. בדרכם חלפו ליד חדר הארונות שדלתו היתה פתוחה, וחשכו עיניהם. ארונות הקיר שכיסו שלושה מקירותיו מרצפה עד תקרה קרסו. כל הכבודה שהיתה מונחת על מדפיהם או תלויה על קולביהם – הסדינים, הציפות, המפות, המגבות, השמלות והחליפות – התפזרה בערבוביה אחת גדולה על רצפת חדר הארונות וגלשה אף מחוצה לו. יצחק ויהודית תהו לאן נעלמו ארונות הקיר, היכן מדפי העץ, המחיצות והדפנות שלהם. לכל אלה לא היה זכר, כאילו בלעה אותם האדמה. בין הבגדים, הלבנים והמצעים שהיו מושלכים לכל עבר נמצאו פה ושם שאריות מוזרות של קליפות עץ. יצחק ויהודית לא ידעו מה פשרן של אלה. על קירות חדר הארונות שנחשפו התגלו מין שבילים חומים בהירים, כל אחד בעובי כשני סנטימטרים, שהתפצלו מסביב והיו מלאים בנקודות מוזרות.

יהודית החלה לצעוק, ויצחק ניגש לשכנים לבקש עזרה. כעבור דקות מספר התאספו כמה מהם מסביב למפולת חדר הארונות, נבוכים מול התעלומה. בין הבאים היה גם שוקה שעמד מיד על פשר הדברים. הוא אמר בצורה נחרצת: "יהודית ויצחק, צר לי לומר לכם, אבל אלה טרמיטים." "מה פירוש טרמיטים?" נזעקה יהודית, ושוקה הסביר בסבלנות רבה: "הטרמיטים הם סוג של נמלים שעולות מהאדמה ומכרסמות את דרכן לתוך העץ. הטרמיטים הם אלה שאכלו את ארונות הבגדים שלכם." "אז איך זה שלא ראינו אותם?" תמהה יהודית. "הם אוכלים את העץ מבפנים. ולכן רק כשהם מסיימים לכרסם את העץ של הארונות מבפנים, הארונות קורסים, כי דפנותיהם המרוקנות לא מספיק חזקות כדי לשמור על יציבות הארון." "אז אי אפשר לגלות אותם לפני הקריסה?" שאלה בחרדה רבקה השכנה. "אפשר בהחלט לגלות אותם. יש כמה סימנים שמגלים שיש טרמיטים," ענה שוקה. "הראשון הוא רעש הכרסום. כששקט בבית, למשל בשעות הלילה המאוחרות, אפשר לשמוע אותו. פירורים קטנים של אבקה לבנבנה שפזורים פה ושם גם הם סימן. והדבר הכי קל לאיתור הוא הנחשים האלה שאנחנו רואים פה מתפתלים על הקירות מסביב. אלה הם השבילים המתפצלים שהטרמיטים נעים באמצעותם."

השמועה על בית השבילים המתפצלים עשתה לה כנפיים בשכונה, והגיעה גם לאוזני החרדות. לשמע הדברים מיהרתי לערוך יחד עם בנותי בדיקה קפדנית של ביתנו. רציתי לברר מבעוד מועד אם הטרמיטים הגיעו לביקור גם אצלנו. שלושתנו עברנו מחדר לחדר. התחלנו בחדר הארונות, ועברנו משם לחדר ההורים ולחדרי הבנות. חיפשנו בכל חדר את השבילים המתפצלים על הקירות או את שאריות האבקה הלבנה, ולא מצאנו שום דבר חשוד. בסוף הסיור באגף הזה של הבית הכרזנו בהקלה רבה שאזור חדרי השינה נקי מטרמיטים. משם עברנו למטבח ולפינת האוכל, וגם שם לא מצאנו זכר לסימנים מדאיגים כלשהם.

בשלב הבא פנינו לחדר העבודה שהיה נפרד מיתר חדרי הבית. שני קירות בחדר העבודה היו מכוסים בארונות ספרים. יתר הקירות היו חשופים. רק נכנסנו לחדר, וכבר נמלטה צעקה מפינו. הסימנים על הקיר היו ברורים. השבילים המתפצלים התפרסו על פני כל קירות החדר. נגעתי בדפנות ארונות הספרים ולחצתי עליהן כדי לבדוק אם הן חלולות או עדיין לא. התברר לי שהטרמיטים עוד לא הגיעו אליהן. נרגעתי קצת. אבל אז נשאלה השאלה כיצד ניתן להשמיד את הטרמיטים. ברור שזה לא דומה למקרה של עכבר. ידעתי כיצד נלחמים בעכברים. עכבר אפשר לצוד במלכודת ולפתות אותו להיכנס לתוכה באמצעות מזון מורעל, מלוח או מתוק, לפי טעמו של העכבר. אבל ברור שלא כך מטפלים בטרמיטים. גדעון היה באותו היום בכנסת בירושלים. על כן היינו בבית רק אני, הבנות והטרמיטים.

פניתי אפוא לעזרתו של שוקה חברי שהבטיח לי שהוא יחסל את הטרמיטים. לפנות ערב בא שוקה עם מסכת גז על פניו והביא איתו מכל שהכיל נוזל שקוף. שוקה ביקש שאביא לו שש כוסות זכוכית. הבאתי לו את כוסות הדורלקס שלנו, והוא יצק לתוכן מהנוזל הלבן שהיה במכל ופיזר את הכוסות בפינות חדר העבודה. לאחר מכן סגר שוקה את דלת החדר ואטם אותה מסביב כמיטב יכולתו. היתה זו דלת הזזה ועל כן היה האיטום מורכב יותר. לאחר מכן הסיר שוקה את מסכת הגז וחזר לביתו תוך הבטחה שלמחרת בשבע בבוקר יעבור אצלנו, כדי לטפל בשאריות הרעל שיצק בכוסות. בשעות הלילה המוקדמות טלפן שוקה לברר אם הכול בסדר ואישרתי לו שאכן כך. באחת-עשרה הלכנו הבנות ואני לישון.

באמצע הלילה התעוררתי, כשריח שקדים חזק מציף את הבית. התברר שהאיטום של חדר העבודה לא היה מושלם. שכחנו לאטום את חור המנעול, וריח הציאניד, שעלה מהכוסות, התפשט בבית. פתחתי לרווחה את כל החלונות וגם את שלוש הדלתות החיצוניות. חרף זאת הלך ריח הציאניד והתחזק והמשיך להתפשט בכל חדרי הבית. נתמלאתי חרדה. לא ידעתי מה לעשות. חששתי שמא נשקפת לנו סכנת חיים אם נישאר בבית. לא היה את מי לשאול. השעה היתה שלוש לפנות בוקר, ובשעה זו כל העולם, כולל שוקה, נם את שנתו. גדעון לא היה, וכך גם לא היה לי עם מי להתייעץ. לאחר התלבטויות רבות החלטתי להוציא את הבנות מהבית. לא כדאי להסתכן. הערתי אותן ויצאנו לגינה. את שארית הלילה בילינו על הדשא בחוץ.

בחמש לפנות בוקר, לפני שהשחר הפציע, לא יכולתי להתאפק יותר. טלפנתי לשוקה וביקשתי שיבוא לעזרתנו. שוקה בא מיד. הוא חבש את מסכת הגז ונכנס לחדר העבודה לאסוף את הכוסות. ברגע שפתח לרווחה את דלת חדר העבודה הוצף הבית ביתר שאת בריח השקדים המריר. שוקה אסף את הכוסות, שפך את שאריות תכולתן בבית השימוש ושטף את האסלה במים. לאחר מכן נתן לי אותן. היה לי ברור שצריך לזרוק אותן לפח. לא הייתי מוכנה להסתכן בשטיפתן אפילו, ורציתי להיפטר מהן. אבל חששתי שאם אזרוק אותן לפח, העניים הנוברים באשפה עלולים לאסוף אותן. לא הייתי מוכנה להסתכן, והחלטתי לשבור אותן. לשבור כוס דורלקס זו משימה קשה. בסוף נעזרתי בפטיש, ובעמל רב הצלחתי לחסל את שש הכוסות המורעלות.

עבר עלי לילה קשה, אבל היה כדאי. הטרמיטים חוסלו. הם לא עמדו בריחם המריר של  השקדים. השבילים המתפצלים התרוקנו. ארונות הספרים ניצלו.