מעשיות מבאר שבע, סיפור שמיני: שוב אני מחפשת עוזרת

כשחזרתי מהעבודה באותו היום, מצאתי ליד דלת ביתי שני פועלים נרגשים, מאלה שעבדו בשיפוץ ביתה של משפחת צ'צ'יק שכנתינו. בקושי הספקתי להחנות את רכבי, כשהם רצו לעברי קצרי רוח לספר לי מה קרה אותו הבוקר בחדר המיטות שלי. הראשון קרא לעברי בהתרגשות רבה: "גברת גדעון, את לא יודעת מה קרה. אנחנו עבדנו על הגג ופתאום שמענו צעקות 'הצילו הצילו'." בחוסר סבלנות התפרץ השני לשיחה, מבקש גם הוא לפרוק את משא החוויה, ואמר: "שמענו צעקות 'אלוהים עזור לי, אני הולכת למות'."

"כששמענו את הצעקות, חשבנו שזה את ורצנו מהר לבית שלך לעזור לך. אז ראינו שזה העוזרת הצעירה והחמודה שלך ששוכבת במיטה שלך בתוך כל החרא שלה, וכואב לה נורא." חזר הראשון ואמר: "היא נראתה באמת כמו מי שהולכת למות. אז בלי לדבר הרבה הרמנו אותה והכנסנו אותה לטנדר שלנו ונסענו כמו משוגעים לבית החולים." "מה קרה לה?" שאלתי, והלב שלי דופק כמו משוגע.

"בדרך לבית החולים היא סיפרה לנו שהחבר שלה הכניס אותה להיריון. היא פחדה שאבא שלה יהרוג אותה," אמר הראשון. "את יודעת מה זה אבא מרוקאי! מישהו אמר לה שאם היא תשתה חומץ, אז היא תפיל, ואבא שלה לא ידע שום דבר," המשיך חברו. "אז היא קנתה במכולת בקבוק חומץ," נכנס הראשון לדבריו, "התיישבה על המיטה שלך, ושתתה את החומץ. אז היא הרגישה נורא. שרף לה  כמו אש בגרון ובבטן! היא הקיאה את הנשמה! והיו לה כאבי תופת. ואז היא צעקה ונכנסנו פנימה." שני הפועלים היו אנשים טובים. לא רק שלקחו את העוזרת לחדר מיון, ובכך הצילו את חייה, אלא שכשנכנסתי הביתה, גיליתי שהם טרחו לנקות, לשטוף ולאוורר את חדר השינה ואת המיטה מכל ההפרשות שהצטברו שם באותו הבוקר.

לא היתה לי ברירה אלא לשוב ולחפש עוזרת בית. הפצתי את השמועה בין מכרינו וידידינו, ושמחתי לקבל טלפון מידידי ד"ר שטרן, מנהל בית החולים סורוקה. הוא הודיע שיש לו מועמדת. שאלתי במי מדובר, והוא סיפר לי שהגיעה לבאר שבע משפחת עולים חדשים שהם מחוסרי כול. הבעל היה שר החוץ של אחת ממדינות אירופה, ואשתו היא זו שמחפשת עבודה. חשתי קצת לא נוח שאשת שר חוץ בדימוס תשמש אותי בבית. אבל קלטתי שהיא זקוקה לעבודה ואם אסרב לקבלה בגלל עברה, רק אזיק לה, וזה לא צודק. אז ביקשתי ממנו שיפנה אותה אלי.

אחר הצהריים התייצבה המועמדת בביתי. היא היתה תמירה, בריאת בשר ודשנה. שערה היה מתולתל ובהיר, ועיניה תכולות. היא נראתה כְּשִׁיקְסֶע אמיתית. השיחה בינינו התנהלה באנגלית, השפה היחידה המשותפת לשתינו. בסוף השיחה הודעתי לה שהיא יכולה להתחיל לעבוד מחר בבוקר והסברתי לה את מטלותיה. ביקשתי שתגיע לעבודה בשבע, אבל היא התעקשה להתחיל את יום העבודה דווקא בשש. אמרתי לה: "בשש אנחנו עוד ישנים. אני לא אפתח לך את הדלת לפני שבע." היא לא התרשמה מדברי כלל ועיקר והסבירה לי: "אני חייבת לגהץ בבוקר, עוד לפני שאתם קמים, את הבגדים שתלבשו לעבודה והבנות שלכם לבית הספר." עניתי לה שהבגדים מגוהצים ותלויים בארון, ואין צורך להקדים לבוא בשל כך. "לא, חס וחלילה! בגדים מגוהצים שתלויים או מקופלים בארון מתקמטים. מוכרחים לגהץ אותם כל בוקר לפני שאתם מתלבשים," אמרה, וביקשה את המפתח של המחסן. שם היתה מגהצת כל בוקר בשעה שש את בגדינו. לאחר מכן עד השעה שבע היתה רוחצת מבחוץ את התריסים המוגפים של חלונות ביתנו.

בשיחה הראשונה שניהלנו אמרתי לה שהיא תשב איתנו לשולחן בארוחות הבוקר והצהריים. אבל כמה שלא הפצרתי בה, היא לא היתה מוכנה לשמוע על כך. היא אמרה: "זה לא נאה שהעוזרת תאכל עם בעלי הבית." הסברתי לה שכאן זה ישראל ואין מעמדות, אבל לשווא. היא מעולם לא אכלה איתנו, ובדיעבד לא ברור לי אם היא אכלה בכלל. באשר לארוחות אמרתי לה, שאנחנו אנשים פשוטים ושמנה עיקרית אחת של צלי, שניצל או קציצה בתוספת פחמימה וסלט מספיקה לנו. אבל היא התעקשה לבשל לנו ארוחות גורמה בנות ארבע מנות. היא הביאה ספר בישול עב קרס, והחלה מבשלת מטעמים מהמטבח הצרפתי. באחד הבקרים, כשנכנסתי למחסן שבחצר ביתנו, גיליתי לתדהמתי שהיא קנתה שתים-עשרה צנצנות זכוכית עצומות וגדולות, והחמיצה בהן מלפפונים, חצילים, עגבניות, פלפלים ושאר ירקות. אני חושבת שבכמות כזו של חמוצים אפשר היה לפרנס את כל השכונה שנה שלמה. בקיצור, היא היתה חרוצה, השתדלה מאוד ועבדה ביסודיות רבה. אפשר היה להתלונן עליה, אם בכלל, רק בגין חריצות היתר שלה והשמנת היתר שלנו עקב הארוחות שבישלה.

מדי פעם ניהלנו שיחות חולין שהציפו על פני השטח את האבסורד שבמצב. כך למשל באחד הבקרים התברר לה שלמדתי בפריז. אז היא שאלה אותי: "באיזה מלון התגוררת?" ובטבעיות הוסיפה: "בעלי ואני התגוררנו תמיד ב-Hotel de Crillon, את יודעת המלון הזה שמשקיף על ה-Place de la Concord." צחקתי למשמע דבריה. היא התגוררה באחד המלונות המפוארים והיקרים ביותר בפריז, שמתארחים בו שרי מדינה וראשי ממשלה. זהו מלון מהמאה ה-18 מעוצב בפאר רב, ויש בו נברשות מפוארות אפילו בחדרי האירוח. אני כסטודנטית יכולתי רק להסתכל על המלון מבחוץ.

כך עברו חלפו על מי מנוחות כחודשיים ימים. עד שיום אחד, כשחזרתי מהעבודה, מצאתי אותה קצת מבולבלת ומאוד מבוהלת. כשניסיתי לדובב אותה, מלמלה שרודפים אחריה, גילו איפה היא מתגוררת והיא מפחדת מאוד. ניסיתי לברר איתה מי זה שרודף אחריה כדי שאוכל לעזור לה. אבל היא לא יכלה לומר לי שום דבר ברור, אז עברתי לסדר היום. כעבור ימים אחדים התפתח אצלי במהלך הלילה פצע מוגלתי בחניכיים. סבלתי מכאבים חזקים. אז הוצאתי מהבר שלנו בקבוק קוניאק, פתחתי אותו ומזגתי לי כוסית כדי לגרגר ולהשקיט קצת את הכאבים. בבוקר לא טרחתי להחזיר את הבקבוק למקומו, והוא נשאר על השיש במטבח. כשחזרתי אותו יום מהעבודה, לא נתתי דעתי לעובדה שבקבוק הקוניאק נעלם. עבר עוד שבוע, ואז שאלתי אותה משהו והיא רצתה להראות לי איזה מסמך ופתחה את תיקה כדי להוציאו. אז התגלגל ממנו שלא בכוונה בקבוק יין ריק. גם לכך לא ייחסתי חשיבות באותו הרגע.

עברו עוד ימים אחדים, והגיע יום שישי. בשעות הצהריים חזרנו גדעון ואני מהעבודה. החנינו את המכונית ונכנסנו הביתה דרך דלת המטבח. עינינו חשכו. המטבח וכל הבית היו הפוכים, כאילו השתוללה סופת הוריקן. תכולתם של כל הארונות היתה מפוזרת על הרצפה. פח האשפה רוקן על רצפת המטבח, והעוזרת שלנו עמדה ליד הכיור מתנודדת כעלה נידף ברוח ובידה בקבוק קוניאק ריק. היא היתה שיכורה כלוט. כשגדעון ניסה לדבר איתה, היא תפסה אותו בידיה וזרקה אותו. מעוצמת ההדיפה עף גדעון לאורך כל הפרוזדור ונחבט בדלת הכניסה לבית. בזהירות רבה ניסיתי לדובב אותה, כדי לברר מה קרה. ממלמוליה הבנתי שסיפור הרדיפה חזר על עצמו. באותו יום נפל לי סוף סוף האסימון. הבנתי למעשה כיצד הכיר אותה מנהל בית החולים שהפנה אותה לעבוד בביתנו. היא פשוט היתה בטיפול גמילה אצלו.

בדיבור שקט ורגוע הצלחתי לשכנע אותה להיכנס למכונית שלי, כדי שאקח אותה הביתה. היא נתנה לי את כתובתה ויצאנו לדרך. כשהגענו החניתי את המכונית בחזית הבית ועליתי איתה לדירתה. לא רציתי לתת לה לעלות לבד מחשש שתמעד במדרגות. לעולם לא אשכח את התדהמה שאחזה בי כשנכנסתי פנימה. הדירה היתה עירומה וריקה כמעט לחלוטין. לא היה בה דבר פרט לשתי מיטות סוכנות שהיו עליהן מזרנים ללא מצעים ומזוודה מרופטת מתחתיהן. לא היה להם דבר בבית; לא כיסא, לא שולחן, לא ארון. עוני כזה לא ראיתי בחיי, לא לפני אותו יום ולא אחריו. לבי נחמץ. חזרתי הביתה מזועזעת. היה ברור לי שהיא לא תחזור כל כך מהר לעבודה. יהיה עליה לעבור טיפול גמילה לפני שתוכל לשוב לחיים הרגילים.

במשך השבת בישלתי אוכל לכל השבוע. ביום ראשון בבוקר לפני שיצאתי לעבודה צלצל פעמון ביתנו. פתחתי את הדלת, ובפתח עמד גבר זר. הוא היה נמוך קומה ועגלגל, לבוש חליפה שחורה מפוספסת, חולצה לבנה ועניבה. על ראשו היה צילינדר שחור, ובידו מטרייה שחורה. לפי לבושו הבנתי מיד שזה שר החוץ לשעבר של ממשלת צ'כוסלובקיה בעלה של העוזרת. הוא נכנס והציג את עצמו כאילו היינו במפגש דיפלומטי. שאלתי לשלום אשתו ומה אני יכולה לעשות למענם. הוא ענה: "אשתי בטיפול. באתי לבשל לכם עד שהיא תחלים, כי אחרת מה תאכלו לארוחת הצהריים?" זה היה מחזה קורע לב. הודיתי לו על הרצון הטוב והסברתי שאין צורך, שאני כבר אסתדר בעצמי עד שאשתו תחזור. חיכיתי וחיכיתי, אבל היא לא חזרה. אחרי זמן מה אמרתי נואש, ושוב נאלצתי להתחיל לחפש עוזרת בית.

מודעות פרסומת