מעשיות מבאר שבע, סיפור שני: אירוחים בימים הראשונים

השבויה במגדל

באוקטובר 1955, בסוף השבוע האחרון שלפני החתונה, גדעון לא יכול היה להגיע לתל אביב. הוא ביקש שאבוא להתארח בבאר שבע. גדעון התגורר בדירה שכורה קטנה בת שני חדרים יחד עם אחיו הצעיר ועם אמו. באותו סוף שבוע התארחו שם גם אחותו אהובה ובעלה. לכן כשהגעתי לבאר שבע, השתכנתי במלון עין גדי שהיה המלון היחיד בעיר. המלון היה בניין דו קומתי בן עשרה חדרים בסך הכול עם שירותים משותפים בכל קומה. שיכנו אותי בחדר בקומה השנייה. לפנות ערב בא גדעון לאסוף אותי. בטרם צאתנו מן המלון ניגשתי לפקיד הקבלה כדי להפקיד בידיו את מפתח חדרי. "גברת, את צריכה לחזור למלון לפני שעה אחת-עשרה," הוא אמר לי. "למה?" שאלתי בתמיהה, "יש במלון שעת כיבוי אורות?" "לא," הוא ענה, "רק שבאחת-עשרה אני נועל את דלת הכניסה והולך לישון." יצאנו לבלות, וכשהגיעה השעה עשר וחצי, אמרתי לגדעון: "יקירי, אנחנו צריכים לחזור למלון." הרי באתי מבית שהקפידו בו מאוד על סדר ונימוסים. גדעון שחייו התנהלו באפיק שונה והכי לא סדיר שניתן להעלות על הדעת צחק עלי ואמר: "מה פתאום לחזור באחת-עשרה? מי שמע דבר כזה?" באותו ערב הייתי, נשמתי וחוויתי את קסמו של גדעון והרשיתי לעצמי "להתפרע". באחת לפנות בוקר ליווה אותי גדעון למלון.

 כשהגענו, מצאנו את הדלת נעולה. התברר לנו שפקיד הקבלה התכוון למה שהוא אמר. דפקנו על הדלת, קראנו לפקיד, אבל איש לא ענה. ברגע הראשון היינו קצת אובדי עצות. אמרתי לגדעון: "מה יהיה? איפה אעביר את הלילה?" גדעון השיב בהיסוס מה: "אצלי בבית אין מקום בגלל אחותי וגיסי." התחלנו לצחוק. במעשיות אופיינית הצעתי: "בוא נקיף את הבניין. אולי נמצא חלון או דלת פתוחים." ואז חבוקים, התחלנו להקיף את המלון. לפתע הצביע גדעון לעבר פינת החצר שם היה מונח על האדמה סולם ארוך. מיד הסתכלתי למעלה לעבר חדרי שבקומה השנייה, כדי לראות אם השארתי חלון פתוח. "יש," אמרתי בחדוות ניצחון. גדעון הרים את הסולם, קירב אותו לקיר והציב אותו מתחת לחלון. נשקתי לו נשיקת לילה טוב, וטיפסתי למעלה. הרגשתי כנסיכה באגדות השבויה בראש מגדל. נפנפתי לגדעון לשלום, הפרחתי נשיקה לעברו והוא פנה לחזור לביתו. הסרתי את בגדי ונשכבתי על המיטה.

 בעודי שרועה על מיטתי, חישבתי מה יקרה אם אצטרך ללכת לשירותים בלילה. היה לי ברור שבנסיבות אלה אצטרך לרדת באמצעות הסולם ולעשות את צרכי במדבר. הרי השירותים היו משותפים לכל אורחי הקומה השנייה, והם היו בפרוזדור. בהעדר מפתח לדלת חדרי הייתי נעולה בפנים, בלי כל אפשרות לצאת, אלא כמו שנכנסתי. חיכיתי לבוקר בכיליון עיניים. לא כל כך התחשק לי לעלות ולרדת בסולם כמו המלאכים בחלום יעקב.

 מחלון ביתו של גדעון אפשר היה לראות את המלון. עם הנץ החמה הוא התעורר משנתו ורץ אל עבר החלון כדי לראות אם הסולם עדיין ניצב אל הקיר. לאחר שווידא שהוא שם נרגע. מאוחר יותר הוא הגיע למלון וקיבל לידיו את מפתח חדרי. אז עלה לקומה השנייה ושחרר את הנסיכה השבויה מכלאה… כך עבר עלי הלילה הראשון בבאר שבע.

 כשגדעון נשא אותי על כפיים

הימים היו ימי באר שבע הראשונים. העיר היתה עיר עולים, וגרו בה רק ארבעים משפחות ישראליות ותיקות. בדרך הטבע היתה קבוצת המשפחות הוותיקות מלוכדת חברתית. בשנים אלה, אמצע שנות החמישים, לא היתה העיר מחוברת לחשמל עדיין, ואספקת החשמל הגיעה דרך גנרטור שהופעל עד שעה עשר בלילה בלבד. אם מישהו ערך מסיבה ורצה חשמל לאחר השעה עשר בלילה, היה עליו להזמין למסיבה את מפעיל הגנרטור.

 לאחר החתונה רצתה החבורה הוותיקה של באר שבע להכיר מקרוב את אשתו הטרייה של גדעון. מסיבת חנוכה שנערכה בביתם של מנחם ורותי ברבש סיפקה את ההזדמנות להציג אותי לחברה הבאר שבעית הוותיקה. חששתי קצת מהמפגש המצפה לי. בדרך כלל הייתי פרח קיר באירועים רבי משתתפים שלא הכרתי. לא ידעתי לנהל שיחה קלילה עם אנשים זרים שאין לי עמם עניין משותף. כדי לחזק את רוחי, ניסיתי לפחות להקסים את מכריו של גדעון בהופעה מרשימה. התלבשתי במיטב מחלצותי. היה לי מעיל מיוחד שתפרה ורקמה לי אמי. הוא היה עשוי בד שחור עם בטנה אדומה ורקום בחוטי זהב בשוליו. מתחת למעיל לבשתי את אחת משמלותי הרקומות, וכדרכי באותם ימים נעלתי סנדלים גבוהי עקב. לפני שיצאנו הסתכלתי על עצמי בראי והייתי מרוצה. נראיתי יפה מאוד.

 היה זה ליל חורף גשום. לא היתה לנו מכונית. נסענו במונית. משפחת ברבש גרה בעיר העתיקה של באר שבע. הכביש לא הגיע עד פתח ביתם. כמה מטרים של שביל לא מרוצף הובילו מהמקום שבו עצרה המונית עד לפתח הבית. שביל הגישה היה כולו בוץ לח ודביק מאוד. עמדתי בתחילת השביל אובדת עצות. היה לי ברור שאם אצעד בבוץ, ישקעו בו סנדלי העקב שלי. גדעון ראה את מצוקתי ואמר ברוב אבירות: "אני אשא אותך בזרועותי לאורך השביל. אל תדאגי, את תיראי במיטבך כשניכנס למסיבה." רווח לי, ונשקתי לו לאות תודה. גדעון הרים אותי, צעד צעד אחד קדימה והחליק. מצאנו את עצמנו שרועים בבוץ, גדעון מצד אחד, אני מהצד השני ובקבוק היין שהבאנו איתנו מתבוסס בבוץ בינינו.

 היינו מרוחים בבוץ מכף רגל ועד ראש. לא ידעתי כיצד אראה את פני במסיבה. שכבנו בבוץ, כשאנחנו מתגלגלים מצחוק. לבסוף קמנו וצעדנו לעבר הכניסה לבית ברבש. גדעון אמר: "חכי לי כאן. אני אכנס ואבקש ממישהו שייקח אותנו הביתה כדי שתוכלי להחליף בגדים." גדעון נכנס פנימה, סיפר לחברים מה קרה וביקש מתנדב שיסיענו להחליף בגדים. מיכה שהתנדב מיד היה בטוח שימצאני כעוסה ביותר, שאקטר כל הדרך ואנזוף בגדעון. הוא חשב שתהיה לו רכילות עסיסית לספר לחבר'ה כשיחזור. כשפגש אותי הוא היה מופתע, כפי שסיפר לי לימים. הוא לא תיאר לעצמו שאראה את הצד המגוחך שבמצב ושאצחק כל הדרך. בסוף חזרתי למסיבה עם בגדי חול לא מרשימים במיוחד. נכנסתי לחדר, וכל העיניים מסביב נעוצות בי, הרעיה הטרייה של הרווק המבוקש גדעון. חשתי זרות ואי נוחות. לא הכרתי איש, ועכשיו כשבגדי היפים לא מפארים אותי, חשתי גם מאוד לא ייצוגית.

 המסיבה נמשכה כל הלילה. בחמש בבוקר שמעתי את מנחם ברבש אומר לרעייתו: "רותי, הם חושבים שהם גרים פה ואנחנו צריכים ללכת הביתה. הם לא יודעים שאנחנו גרים פה, והם צריכים ללכת הביתה." כך הוצגתי לחברה הבאר שבעית.

 הקפה המר

ב-1955, בשנת נישואינו הראשונה, התגוררנו בחדר אחד במלון הדירות בית היאס, ועל כן לא יכולנו לארח. בשנה השנייה, כשנכנסנו לגור בדירת שני החדרים השכורה, החלטנו שהגיעה העת להזמין את חברינו. הזמנו קבוצה של חברים לליל שבת לשעה שמונה בערב. טרחתי והכנתי כיבוד, ולקראת השעה שמונה הייתי דרוכה כולי. השעון צלצל שמונה, תשע, עשר, ואף אחד לא הגיע. לא ידעתי את נפשי מגודל העלבון. בשעה אחת-עשרה, כשהייתי כבר לאחר ייאוש, הבכי תקוע בגרוני, נשמע לפתע צלצול בדלת. פתחתי, וגל אדם נהר פנימה. איש לא התנצל על האיחור. יתרה מזאת, הם בכלל לא התכוונו להתארח בביתנו. הם באו לאסוף אותנו לנסוע איתם לדימונה. נודע להם שחבורת האש עושה שם קומזיץ. אני ונימוסי היינו המומים. איך לא אומרים מילת התנצלות, לא יכולתי להבין את זה. טרחתי והכנתי מטעמים, הזמנתי אותם להתארח בביתי וכלום. לגדעון נראה הכול טבעי. הוא לא ראה בכך שום התנהגות יוצאת דופן.

 לגדעון כמזכיר מועצת הפועלים לא היתה מכונית אז נכנסנו לרכבו של אחד האורחים, וצי המכוניות שם פעמיו לדימונה. לאיש לא היה מושג איפה הקומזיץ ובאיזו שעה. הגענו לדימונה קרוב לחצות, והחבר'ה החלו לחפש. אבל לא היה את מי לשאול. בחצות הליל דימונה נמה את שנתה, והרחובות היו ריקים מאדם. לאחר שעה של התרוצצות עקרה הגיעה החבורה למסקנה שהקומזיץ נגמר כבר כנראה.

 התעוררה השאלה מה עושים עכשיו. לתדהמתי, לא הציע איש שנחזור לביתנו ונהנה מהמטעמים שהכנתי לכבודם. עוד הם יושבים ודנים כיצד להמשיך את הלילה, השמיע משהו את השם שולה דרורי. ואז אמרו כולם כאיש אחד: "זה רעיון מצוין. נבקש את שולה שתכין לנו קפה." אני והנימוסים שלי טענו שאי אפשר ליפול על מישהו בשלוש לפנות בוקר ולבקש שיגיש לנו קפה. איש לא התרשם מדברי. הייתי כקול קורא במדבר.

 מיד עלינו על המכוניות ודהרנו בחזרה לבאר שבע. הגענו לשכונה ג' בשלוש לפנות בוקר, וכולם נעמדו מתחת לחלונה של משפחת דרורי וצעקו "שולה, שולה." התכווצתי. מה יגידו השכנים? הרי בצעקותיהם הם מעירים את כל השכונה. וראו זה פלא, לא רק שאיש לא כעס על הרעש, אלא שנפתח חלון, ובעדו נשקפה אישה בריאת בשר ששאלה "מי זה?" אז ענתה לה החבורה במקהלה: "שולה, באנו לשתות קפה." התברר שמבחינת שולה זה היה הכי טבעי שיעירו אותה בשלוש לפנות בוקר ויבקשו ממנה להכין קפה. היא ענתה מיד: "תפדלו, תעלו." כולם, כולל גדעון, עלו מיד לקומה השנייה, מקום מגוריה של משפחת דרורי. רק אני והנימוסים שלי נותרנו לשבת במכונית. כעבור דקות מספר, ראיתי לפתע את שולה דרורי מגיחה מהבית. היא באה להזמין אותי לעלות למעלה. עגומה וקודרת הצטרפתי לחוגגים ולגמתי מהקפה המר שהוגש לי. כזה היה האירוח הראשון בביתנו בבאר שבע.

מודעות פרסומת

מעשיות מבאר שבע, סיפור ראשון: הווילה שלא היתה

גדעון ואני באנו מעולמות שונים. אני הייתי ילדה מפונקת, בת למשפחת תעשיינים שלא חסרה דבר, ואילו הוא עבד כפועל מגיל ארבע-עשרה, כדי לפרנס את אחיו ואת אמו הגרושה. אבל גם כאן התערבה ידו העלומה של הגורל. בספטמבר 1955 מבטים מצטלבים, ניצתת להבה, שבועות ספורים, חופה וקידושין. גדעון, ששימש באותה עת כמזכיר מועצת פועלי באר שבע, הרבה להשתמש במונחים בורגנות ומעמד הפועלים כדי לתאר את הפער בין העולמות שבאנו מהם, והיה שר לי את השיר הזה:

על שפת הים בבת גלים,

שם הזוגות מטיילים.

שניהם עומדים, שניהם בצל,

היא בורגנית והוא פועל.

פועל אומלל, פועל מסכן,

אותה אוהב והיא גם כן.

במצוות אבי ובמימונו רכש גדעון ממנהל מקרקעי ישראל מגרש בעיר העתיקה של באר שבע באזור שנחשב שכונת הווילות. על מגרש זה היינו אמורים לבנות את ביתנו. המגרש גבל בווילה שהתגוררה בה משפחת מרדכי מקלף, ששימש אז כמנכ"ל מפעלי ים המלח. הווילה היתה רכוש מפעלי ים המלח. ממול עמד ביתו של ראש העיר טוביהו. הבית שמשפחת טוביהו התגוררה בו היה רכוש סולל בונה. בסמוך עמדו בתיהם של אברהם בלבן מנכ"ל חרסה ושל אביגדור אביטל מנכ"ל סולל בונה. הבתים שמשפחות בלבן ואביטל התגוררו בהם היו רכוש כור וסולל בונה.

באותם ימים נפתח בגני התערוכה בתל אביב יריד מיוחד שאמור היה להציג פתרונות דיור מהירים לקליטת גל העלייה הגדול שהציף את הארץ. "בוא ניסע לגני התערוכה," אמרתי לגדעון, "אולי נמצא שם משהו שיוכל לעזור לנו בפתרון בעיית המגורים שלנו." כשנכנסנו לגני התערוכה ראינו התקהלות. התקרבנו, ולהפתעתנו הרבה עמד שם בית קטן וחמוד שהוצב על גלגלים. הבית היה עשוי מאסבסט. באותה תקופה עוד לא היו מודעים לסכנת האסבסט. בקירותיו היו קרועים חלונות שסגרו עליהם תריסים צבעוניים. בפלקט שליווה את התצוגה היה כתוב: "לראשונה בישראל בית מוכן, Prefabricated, שניתן להציבו תוך ארבעים ושמונה שעות על מגרש." בית מוכן נחשב אז לחידוש מהפכני. חלפו עוד אי אלו עשורים לפני שהגיחו לאוויר העולם הקרוונים והקרווילות. גדעון אמר לי בשמחה: "הנה הפתרון המושלם לבעיית הדיור שלנו." "כן," אמרתי, "תאר לך נסיע את הבית למגרש שרכשנו, ותוך ארבעים ושמונה שעות נוכל להתמקם בווילה שלנו." גדעון השתתק לרגע ואז אמר: "אבא שלי ייעלב, אם לא ניוועץ בו לפני שאנחנו רוכשים את הבית." אביו היה קבלן בניין. "בסדר," אמרתי, "טלפן לו ותבקש ממנו שיבקר בגני התערוכה ויבחן את הבית שאנחנו רוצים לרכוש." לאחר שביקר בתערוכה טלפן אבא של גדעון ואמר: " לא בא בחשבון שתרכשו את הבית." "למה?" שאל גדעון. "הבית על גלגלים, ויגנבו אתכם ואת הבית גם יחד." כך ירד לטמיון הרעיון המבריק של רכישת הבית המוכן.

בצר לי פניתי לארכיטקט שבשירותו עבדתי בתל אביב לפני החתונה וביקשתי שיתכנן לנו משהו צנוע. הוא תכנן לנו וילה בת 80 מ"ר, שהיה בה חלל אחד גדול שנועד לשמש סלון ומטבח ושירותים שהיו צמודים לו. בנוסף היה גם יציע קטן שאמור היה לשמש חדר שינה. שמחה וטובת לב הראיתי את התכנית לגדעון ואמרתי לו: "גדעוני, תראה איזה בית קטן ומתוק תכנן לנו הארכיטקט." "לא בא בחשבון," הוא פסק ביובש לתדהמתי. "מה פירוש לא בא בחשבון? למה לא? " מחיתי. "אני מנהיג פועלים, ואנחנו מתגוררים בעיר קולטת עלייה. אני לא יכול לגור בווילה," הוא הסביר. "איזה וילה על ראשך?" תמהתי. "כולה בקושי שמונים מטר מרובע." אבל גדעון בשלו: "אני לא יכול לגור בווילה." חשבתי רגע והוספתי: "תראה איזה אבסורד. כל המכרים שלנו ופרנסי העיר מתגוררים בווילות הרבה יותר מרווחות מזו שאנחנו מבקשים לבנות, וזה נחשב בסדר. מדוע? כי הווילות נבנו מכספי הציבור? ואנחנו שרוצים לגור בבית צנוע שייבנה על חשבונו של אבא שלי זה לא בסדר?" אבל גדעון עמד על שלו.

באותה הזדמנות הסביר לי גדעון את פילוסופיית החיים שלו ועיצב את המוטו שהנחה אותנו במהלך חיי הנישואין שלנו. המוטו היה חלק מ"החינוך מחדש" שעברתי, אני הבורגנית, בעקבות נישואי לבן מעמד הפועלים. הוא אמר לי כך: "אם היית מקבלת מיד לאחר הנישואים, כמו בשיר הגנרל המקסיקני קסטנייטס, את 'הויוה ווילה בת שמונת החדרים ושלושה בתי שימוש', היתה לך שמחה אחת גדולה כשנכנסנו לבית וזהו."

"אז מה היה רע בכך שהיתה לי שמחה אחת גדולה?" שאלתי לתומי. "היית נתקעת עם הווילה לכל החיים ונהיית מתוסכלת, כי לא היה לך לאן להתקדם. אבל אם נתחיל בקטן וכל כמה שנים נעבור לדירה יותר גדולה ויותר מרווחת, יהיו לך הרבה שמחות. כל פעם תוכלי לחגוג מחדש את התקדמותנו בחיים." דבריו של גדעון נשמעו הגיוניים, אבל בלבי פנימה היה לי קשה מאוד באותה תקופה לקבל אותם. ויתרתי על בניית הווילה בלב כבד ביותר ובתחושה שנעשה לי עוול.

עם השנים שיניתי את דעתי, והבנתי עד כמה גדעון צדק. היו לנו המון המון שמחות, ומקצתן גם מסומנות במעברי דירות. תחילה גרנו במלון הדירות בית היאס בחדר שכור. לאחר שנה, כשנולדה בתנו מרית, שכרנו דירת שני חדרים בבניין שנקרא שלוש קומות, שכן היה הבית היחיד בבאר שבע של אותם ימים שהיה בן שלוש קומות. הרגשתי רווחה גדולה בעקבות המעבר מחדר אחד לשניים. כעבור שנתיים רכשנו את דירתנו הראשונה, שני חדרים וחצי, והשמחה היתה גדולה. היו לנו כבר חמישים ושישה מטר מרובע שהיו הרכוש שלנו. התקדמנו בחיים, וחשנו סיפוק גדול. לאחר שהריתי בפעם השנייה, הרגשנו שצפוף לנו, והתרווחנו לשבעים ושניים מטר שנחלקו לשלושה חדרים וחצי, התקדמות גדולה בחיים. היתה לי כבר אפילו פינת עבודה. כעבור שנים מספר החלטנו לשפר את רמת חיינו ולעבור לגור בשכונת וילות. למטרה זו היה עלינו למכור, לא רק את דירתנו אלא גם את המגרש. אני לקחתי על עצמי את הטיפול במכירתו.

ניגשתי למתווך דירות בבאר שבע וביקשתי ממנו למצוא קונה למגרש. המתווך היה יעיל ביותר. התברר שהיה לו קונה מן המוכן – הירקן משוק באר שבע שכבר היה ברשותו מגרש צמוד למגרש שלנו. נפגשתי עם הירקן וסיכמנו שישלם תמורת המגרש סך עשרת אלפים ל"י. לא יכולתי לחתום על חוזה המכר, משום שהמגרש היה רשום על שמו של גדעון. נדברנו שהחוזה יוכן וגדעון יחתום עליו. חזרתי הביתה מרוצה. לא הספקתי להיכנס, ונשמע צלצול בדלת. כשפתחתי אותה, ניצב מולי מוכר הדגים מהשוק. הוא בא לביתי בהול הישר מהשוק, וריח הדגים הציף את החלל. "גברת גדעון," הוא אמר לי, "שמעתי שאת מוכרת את המגרש שלכם לירקן." "נכון," עניתי לו, ואז קבל לפני: "זה לא צודק מה שאת עושה." "למה?" שאלתי בתמיהה. "גברת גדעון, תראי," הוא הסביר לי, "לירקן יש כבר מגרש, זה שגובל עם המגרש שלכם. הוא רוצה לקנות את המגרש שלכם כדי לבנות לו וילה על שני מגרשים." "נו, אז מה אכפת לי?" שאלתי. "לי אין אף מגרש, ולו יהיו שני מגרשים. אז איפה הצדק?" קבל מוכר הדגים. "תראי גברת גדעון, את עוד לא חתמת על החוזה. אני אשלם לך חמשת אלפים לירות יותר ממה שהירקן משלם, ותמכרי לי את המגרש." התלבטתי מאוד. מצד אחד היה צדק בדבריו וגם תוספת חמישים אחוז בהחלט היתה יכולה לעזור לנו ברכישת הבית בשכונת רסקו. אבל מהצד האחר נתתי לירקן את מילתי, ומילה היא מילה. בסופו של דבר הכריע אצלי הנימוק שהבטחות צריך לקיים. אף שחשתי אי נוחות גדולה מאי הצדק שבמצב, נמכר המגרש לירקן.

בכסף שקיבלנו ממכירת המגרש והדירה קנינו את הבית עם הגינה שבשכונת רסקו. במילים אחרות, סוף סוף עברתי לגור בווילה. הרגשתי אז כבת מלך. שלושים שנה מאוחר יותר ביקרנו בבאר שבע והלכתי יחד עם בנותי לראות את הווילה. מצאנו לתדהמתי בית קטן ועלוב. מה שנראה היה בעינינו אז כווילה מפוארת נראה היום יותר כמו מעברה.