מעשיות מבאר שבע, סיפור שמיני: שוב אני מחפשת עוזרת

כשחזרתי מהעבודה באותו היום, מצאתי ליד דלת ביתי שני פועלים נרגשים, מאלה שעבדו בשיפוץ ביתה של משפחת צ'צ'יק שכנתינו. בקושי הספקתי להחנות את רכבי, כשהם רצו לעברי קצרי רוח לספר לי מה קרה אותו הבוקר בחדר המיטות שלי. הראשון קרא לעברי בהתרגשות רבה: "גברת גדעון, את לא יודעת מה קרה. אנחנו עבדנו על הגג ופתאום שמענו צעקות 'הצילו הצילו'." בחוסר סבלנות התפרץ השני לשיחה, מבקש גם הוא לפרוק את משא החוויה, ואמר: "שמענו צעקות 'אלוהים עזור לי, אני הולכת למות'."

"כששמענו את הצעקות, חשבנו שזה את ורצנו מהר לבית שלך לעזור לך. אז ראינו שזה העוזרת הצעירה והחמודה שלך ששוכבת במיטה שלך בתוך כל החרא שלה, וכואב לה נורא." חזר הראשון ואמר: "היא נראתה באמת כמו מי שהולכת למות. אז בלי לדבר הרבה הרמנו אותה והכנסנו אותה לטנדר שלנו ונסענו כמו משוגעים לבית החולים." "מה קרה לה?" שאלתי, והלב שלי דופק כמו משוגע.

"בדרך לבית החולים היא סיפרה לנו שהחבר שלה הכניס אותה להיריון. היא פחדה שאבא שלה יהרוג אותה," אמר הראשון. "את יודעת מה זה אבא מרוקאי! מישהו אמר לה שאם היא תשתה חומץ, אז היא תפיל, ואבא שלה לא ידע שום דבר," המשיך חברו. "אז היא קנתה במכולת בקבוק חומץ," נכנס הראשון לדבריו, "התיישבה על המיטה שלך, ושתתה את החומץ. אז היא הרגישה נורא. שרף לה  כמו אש בגרון ובבטן! היא הקיאה את הנשמה! והיו לה כאבי תופת. ואז היא צעקה ונכנסנו פנימה." שני הפועלים היו אנשים טובים. לא רק שלקחו את העוזרת לחדר מיון, ובכך הצילו את חייה, אלא שכשנכנסתי הביתה, גיליתי שהם טרחו לנקות, לשטוף ולאוורר את חדר השינה ואת המיטה מכל ההפרשות שהצטברו שם באותו הבוקר.

לא היתה לי ברירה אלא לשוב ולחפש עוזרת בית. הפצתי את השמועה בין מכרינו וידידינו, ושמחתי לקבל טלפון מידידי ד"ר שטרן, מנהל בית החולים סורוקה. הוא הודיע שיש לו מועמדת. שאלתי במי מדובר, והוא סיפר לי שהגיעה לבאר שבע משפחת עולים חדשים שהם מחוסרי כול. הבעל היה שר החוץ של אחת ממדינות אירופה, ואשתו היא זו שמחפשת עבודה. חשתי קצת לא נוח שאשת שר חוץ בדימוס תשמש אותי בבית. אבל קלטתי שהיא זקוקה לעבודה ואם אסרב לקבלה בגלל עברה, רק אזיק לה, וזה לא צודק. אז ביקשתי ממנו שיפנה אותה אלי.

אחר הצהריים התייצבה המועמדת בביתי. היא היתה תמירה, בריאת בשר ודשנה. שערה היה מתולתל ובהיר, ועיניה תכולות. היא נראתה כְּשִׁיקְסֶע אמיתית. השיחה בינינו התנהלה באנגלית, השפה היחידה המשותפת לשתינו. בסוף השיחה הודעתי לה שהיא יכולה להתחיל לעבוד מחר בבוקר והסברתי לה את מטלותיה. ביקשתי שתגיע לעבודה בשבע, אבל היא התעקשה להתחיל את יום העבודה דווקא בשש. אמרתי לה: "בשש אנחנו עוד ישנים. אני לא אפתח לך את הדלת לפני שבע." היא לא התרשמה מדברי כלל ועיקר והסבירה לי: "אני חייבת לגהץ בבוקר, עוד לפני שאתם קמים, את הבגדים שתלבשו לעבודה והבנות שלכם לבית הספר." עניתי לה שהבגדים מגוהצים ותלויים בארון, ואין צורך להקדים לבוא בשל כך. "לא, חס וחלילה! בגדים מגוהצים שתלויים או מקופלים בארון מתקמטים. מוכרחים לגהץ אותם כל בוקר לפני שאתם מתלבשים," אמרה, וביקשה את המפתח של המחסן. שם היתה מגהצת כל בוקר בשעה שש את בגדינו. לאחר מכן עד השעה שבע היתה רוחצת מבחוץ את התריסים המוגפים של חלונות ביתנו.

בשיחה הראשונה שניהלנו אמרתי לה שהיא תשב איתנו לשולחן בארוחות הבוקר והצהריים. אבל כמה שלא הפצרתי בה, היא לא היתה מוכנה לשמוע על כך. היא אמרה: "זה לא נאה שהעוזרת תאכל עם בעלי הבית." הסברתי לה שכאן זה ישראל ואין מעמדות, אבל לשווא. היא מעולם לא אכלה איתנו, ובדיעבד לא ברור לי אם היא אכלה בכלל. באשר לארוחות אמרתי לה, שאנחנו אנשים פשוטים ושמנה עיקרית אחת של צלי, שניצל או קציצה בתוספת פחמימה וסלט מספיקה לנו. אבל היא התעקשה לבשל לנו ארוחות גורמה בנות ארבע מנות. היא הביאה ספר בישול עב קרס, והחלה מבשלת מטעמים מהמטבח הצרפתי. באחד הבקרים, כשנכנסתי למחסן שבחצר ביתנו, גיליתי לתדהמתי שהיא קנתה שתים-עשרה צנצנות זכוכית עצומות וגדולות, והחמיצה בהן מלפפונים, חצילים, עגבניות, פלפלים ושאר ירקות. אני חושבת שבכמות כזו של חמוצים אפשר היה לפרנס את כל השכונה שנה שלמה. בקיצור, היא היתה חרוצה, השתדלה מאוד ועבדה ביסודיות רבה. אפשר היה להתלונן עליה, אם בכלל, רק בגין חריצות היתר שלה והשמנת היתר שלנו עקב הארוחות שבישלה.

מדי פעם ניהלנו שיחות חולין שהציפו על פני השטח את האבסורד שבמצב. כך למשל באחד הבקרים התברר לה שלמדתי בפריז. אז היא שאלה אותי: "באיזה מלון התגוררת?" ובטבעיות הוסיפה: "בעלי ואני התגוררנו תמיד ב-Hotel de Crillon, את יודעת המלון הזה שמשקיף על ה-Place de la Concord." צחקתי למשמע דבריה. היא התגוררה באחד המלונות המפוארים והיקרים ביותר בפריז, שמתארחים בו שרי מדינה וראשי ממשלה. זהו מלון מהמאה ה-18 מעוצב בפאר רב, ויש בו נברשות מפוארות אפילו בחדרי האירוח. אני כסטודנטית יכולתי רק להסתכל על המלון מבחוץ.

כך עברו חלפו על מי מנוחות כחודשיים ימים. עד שיום אחד, כשחזרתי מהעבודה, מצאתי אותה קצת מבולבלת ומאוד מבוהלת. כשניסיתי לדובב אותה, מלמלה שרודפים אחריה, גילו איפה היא מתגוררת והיא מפחדת מאוד. ניסיתי לברר איתה מי זה שרודף אחריה כדי שאוכל לעזור לה. אבל היא לא יכלה לומר לי שום דבר ברור, אז עברתי לסדר היום. כעבור ימים אחדים התפתח אצלי במהלך הלילה פצע מוגלתי בחניכיים. סבלתי מכאבים חזקים. אז הוצאתי מהבר שלנו בקבוק קוניאק, פתחתי אותו ומזגתי לי כוסית כדי לגרגר ולהשקיט קצת את הכאבים. בבוקר לא טרחתי להחזיר את הבקבוק למקומו, והוא נשאר על השיש במטבח. כשחזרתי אותו יום מהעבודה, לא נתתי דעתי לעובדה שבקבוק הקוניאק נעלם. עבר עוד שבוע, ואז שאלתי אותה משהו והיא רצתה להראות לי איזה מסמך ופתחה את תיקה כדי להוציאו. אז התגלגל ממנו שלא בכוונה בקבוק יין ריק. גם לכך לא ייחסתי חשיבות באותו הרגע.

עברו עוד ימים אחדים, והגיע יום שישי. בשעות הצהריים חזרנו גדעון ואני מהעבודה. החנינו את המכונית ונכנסנו הביתה דרך דלת המטבח. עינינו חשכו. המטבח וכל הבית היו הפוכים, כאילו השתוללה סופת הוריקן. תכולתם של כל הארונות היתה מפוזרת על הרצפה. פח האשפה רוקן על רצפת המטבח, והעוזרת שלנו עמדה ליד הכיור מתנודדת כעלה נידף ברוח ובידה בקבוק קוניאק ריק. היא היתה שיכורה כלוט. כשגדעון ניסה לדבר איתה, היא תפסה אותו בידיה וזרקה אותו. מעוצמת ההדיפה עף גדעון לאורך כל הפרוזדור ונחבט בדלת הכניסה לבית. בזהירות רבה ניסיתי לדובב אותה, כדי לברר מה קרה. ממלמוליה הבנתי שסיפור הרדיפה חזר על עצמו. באותו יום נפל לי סוף סוף האסימון. הבנתי למעשה כיצד הכיר אותה מנהל בית החולים שהפנה אותה לעבוד בביתנו. היא פשוט היתה בטיפול גמילה אצלו.

בדיבור שקט ורגוע הצלחתי לשכנע אותה להיכנס למכונית שלי, כדי שאקח אותה הביתה. היא נתנה לי את כתובתה ויצאנו לדרך. כשהגענו החניתי את המכונית בחזית הבית ועליתי איתה לדירתה. לא רציתי לתת לה לעלות לבד מחשש שתמעד במדרגות. לעולם לא אשכח את התדהמה שאחזה בי כשנכנסתי פנימה. הדירה היתה עירומה וריקה כמעט לחלוטין. לא היה בה דבר פרט לשתי מיטות סוכנות שהיו עליהן מזרנים ללא מצעים ומזוודה מרופטת מתחתיהן. לא היה להם דבר בבית; לא כיסא, לא שולחן, לא ארון. עוני כזה לא ראיתי בחיי, לא לפני אותו יום ולא אחריו. לבי נחמץ. חזרתי הביתה מזועזעת. היה ברור לי שהיא לא תחזור כל כך מהר לעבודה. יהיה עליה לעבור טיפול גמילה לפני שתוכל לשוב לחיים הרגילים.

במשך השבת בישלתי אוכל לכל השבוע. ביום ראשון בבוקר לפני שיצאתי לעבודה צלצל פעמון ביתנו. פתחתי את הדלת, ובפתח עמד גבר זר. הוא היה נמוך קומה ועגלגל, לבוש חליפה שחורה מפוספסת, חולצה לבנה ועניבה. על ראשו היה צילינדר שחור, ובידו מטרייה שחורה. לפי לבושו הבנתי מיד שזה שר החוץ לשעבר של ממשלת צ'כוסלובקיה בעלה של העוזרת. הוא נכנס והציג את עצמו כאילו היינו במפגש דיפלומטי. שאלתי לשלום אשתו ומה אני יכולה לעשות למענם. הוא ענה: "אשתי בטיפול. באתי לבשל לכם עד שהיא תחלים, כי אחרת מה תאכלו לארוחת הצהריים?" זה היה מחזה קורע לב. הודיתי לו על הרצון הטוב והסברתי שאין צורך, שאני כבר אסתדר בעצמי עד שאשתו תחזור. חיכיתי וחיכיתי, אבל היא לא חזרה. אחרי זמן מה אמרתי נואש, ושוב נאלצתי להתחיל לחפש עוזרת בית.

מעשיות מבאר שבע, סיפור שביעי: בית השבילים המתפצלים

אחר הצהריים ישבו יצחק ויהודית נינוחים בסלון ביתם שבשכונת רסקו בבאר שבע. הם לגמו כוס תה מהביל, והסהרונים הטעימים של יהודית נמסו בהנאה על לשונם. לאחר יום עבודה מפרך נעם להם להירגע יחד בשלוות ביתם. בנחת החליפו רשמים מהקורות אותם בעבודה במהלכו של אותו יום.

לפתע קרע את חלל החדר קול נפץ אדיר, ובעקבותיו קולות נפץ חלשים יותר. יצחק ויהודית היו מבוהלים. הם קפצו ממקומם ורצו לאגף חדרי השינה. נדמה היה להם שמשם נשמעו הקולות. בדרכם חלפו ליד חדר הארונות שדלתו היתה פתוחה, וחשכו עיניהם. ארונות הקיר שכיסו שלושה מקירותיו מרצפה עד תקרה קרסו. כל הכבודה שהיתה מונחת על מדפיהם או תלויה על קולביהם – הסדינים, הציפות, המפות, המגבות, השמלות והחליפות – התפזרה בערבוביה אחת גדולה על רצפת חדר הארונות וגלשה אף מחוצה לו. יצחק ויהודית תהו לאן נעלמו ארונות הקיר, היכן מדפי העץ, המחיצות והדפנות שלהם. לכל אלה לא היה זכר, כאילו בלעה אותם האדמה. בין הבגדים, הלבנים והמצעים שהיו מושלכים לכל עבר נמצאו פה ושם שאריות מוזרות של קליפות עץ. יצחק ויהודית לא ידעו מה פשרן של אלה. על קירות חדר הארונות שנחשפו התגלו מין שבילים חומים בהירים, כל אחד בעובי כשני סנטימטרים, שהתפצלו מסביב והיו מלאים בנקודות מוזרות.

יהודית החלה לצעוק, ויצחק ניגש לשכנים לבקש עזרה. כעבור דקות מספר התאספו כמה מהם מסביב למפולת חדר הארונות, נבוכים מול התעלומה. בין הבאים היה גם שוקה שעמד מיד על פשר הדברים. הוא אמר בצורה נחרצת: "יהודית ויצחק, צר לי לומר לכם, אבל אלה טרמיטים." "מה פירוש טרמיטים?" נזעקה יהודית, ושוקה הסביר בסבלנות רבה: "הטרמיטים הם סוג של נמלים שעולות מהאדמה ומכרסמות את דרכן לתוך העץ. הטרמיטים הם אלה שאכלו את ארונות הבגדים שלכם." "אז איך זה שלא ראינו אותם?" תמהה יהודית. "הם אוכלים את העץ מבפנים. ולכן רק כשהם מסיימים לכרסם את העץ של הארונות מבפנים, הארונות קורסים, כי דפנותיהם המרוקנות לא מספיק חזקות כדי לשמור על יציבות הארון." "אז אי אפשר לגלות אותם לפני הקריסה?" שאלה בחרדה רבקה השכנה. "אפשר בהחלט לגלות אותם. יש כמה סימנים שמגלים שיש טרמיטים," ענה שוקה. "הראשון הוא רעש הכרסום. כששקט בבית, למשל בשעות הלילה המאוחרות, אפשר לשמוע אותו. פירורים קטנים של אבקה לבנבנה שפזורים פה ושם גם הם סימן. והדבר הכי קל לאיתור הוא הנחשים האלה שאנחנו רואים פה מתפתלים על הקירות מסביב. אלה הם השבילים המתפצלים שהטרמיטים נעים באמצעותם."

השמועה על בית השבילים המתפצלים עשתה לה כנפיים בשכונה, והגיעה גם לאוזני החרדות. לשמע הדברים מיהרתי לערוך יחד עם בנותי בדיקה קפדנית של ביתנו. רציתי לברר מבעוד מועד אם הטרמיטים הגיעו לביקור גם אצלנו. שלושתנו עברנו מחדר לחדר. התחלנו בחדר הארונות, ועברנו משם לחדר ההורים ולחדרי הבנות. חיפשנו בכל חדר את השבילים המתפצלים על הקירות או את שאריות האבקה הלבנה, ולא מצאנו שום דבר חשוד. בסוף הסיור באגף הזה של הבית הכרזנו בהקלה רבה שאזור חדרי השינה נקי מטרמיטים. משם עברנו למטבח ולפינת האוכל, וגם שם לא מצאנו זכר לסימנים מדאיגים כלשהם.

בשלב הבא פנינו לחדר העבודה שהיה נפרד מיתר חדרי הבית. שני קירות בחדר העבודה היו מכוסים בארונות ספרים. יתר הקירות היו חשופים. רק נכנסנו לחדר, וכבר נמלטה צעקה מפינו. הסימנים על הקיר היו ברורים. השבילים המתפצלים התפרסו על פני כל קירות החדר. נגעתי בדפנות ארונות הספרים ולחצתי עליהן כדי לבדוק אם הן חלולות או עדיין לא. התברר לי שהטרמיטים עוד לא הגיעו אליהן. נרגעתי קצת. אבל אז נשאלה השאלה כיצד ניתן להשמיד את הטרמיטים. ברור שזה לא דומה למקרה של עכבר. ידעתי כיצד נלחמים בעכברים. עכבר אפשר לצוד במלכודת ולפתות אותו להיכנס לתוכה באמצעות מזון מורעל, מלוח או מתוק, לפי טעמו של העכבר. אבל ברור שלא כך מטפלים בטרמיטים. גדעון היה באותו היום בכנסת בירושלים. על כן היינו בבית רק אני, הבנות והטרמיטים.

פניתי אפוא לעזרתו של שוקה חברי שהבטיח לי שהוא יחסל את הטרמיטים. לפנות ערב בא שוקה עם מסכת גז על פניו והביא איתו מכל שהכיל נוזל שקוף. שוקה ביקש שאביא לו שש כוסות זכוכית. הבאתי לו את כוסות הדורלקס שלנו, והוא יצק לתוכן מהנוזל הלבן שהיה במכל ופיזר את הכוסות בפינות חדר העבודה. לאחר מכן סגר שוקה את דלת החדר ואטם אותה מסביב כמיטב יכולתו. היתה זו דלת הזזה ועל כן היה האיטום מורכב יותר. לאחר מכן הסיר שוקה את מסכת הגז וחזר לביתו תוך הבטחה שלמחרת בשבע בבוקר יעבור אצלנו, כדי לטפל בשאריות הרעל שיצק בכוסות. בשעות הלילה המוקדמות טלפן שוקה לברר אם הכול בסדר ואישרתי לו שאכן כך. באחת-עשרה הלכנו הבנות ואני לישון.

באמצע הלילה התעוררתי, כשריח שקדים חזק מציף את הבית. התברר שהאיטום של חדר העבודה לא היה מושלם. שכחנו לאטום את חור המנעול, וריח הציאניד, שעלה מהכוסות, התפשט בבית. פתחתי לרווחה את כל החלונות וגם את שלוש הדלתות החיצוניות. חרף זאת הלך ריח הציאניד והתחזק והמשיך להתפשט בכל חדרי הבית. נתמלאתי חרדה. לא ידעתי מה לעשות. חששתי שמא נשקפת לנו סכנת חיים אם נישאר בבית. לא היה את מי לשאול. השעה היתה שלוש לפנות בוקר, ובשעה זו כל העולם, כולל שוקה, נם את שנתו. גדעון לא היה, וכך גם לא היה לי עם מי להתייעץ. לאחר התלבטויות רבות החלטתי להוציא את הבנות מהבית. לא כדאי להסתכן. הערתי אותן ויצאנו לגינה. את שארית הלילה בילינו על הדשא בחוץ.

בחמש לפנות בוקר, לפני שהשחר הפציע, לא יכולתי להתאפק יותר. טלפנתי לשוקה וביקשתי שיבוא לעזרתנו. שוקה בא מיד. הוא חבש את מסכת הגז ונכנס לחדר העבודה לאסוף את הכוסות. ברגע שפתח לרווחה את דלת חדר העבודה הוצף הבית ביתר שאת בריח השקדים המריר. שוקה אסף את הכוסות, שפך את שאריות תכולתן בבית השימוש ושטף את האסלה במים. לאחר מכן נתן לי אותן. היה לי ברור שצריך לזרוק אותן לפח. לא הייתי מוכנה להסתכן בשטיפתן אפילו, ורציתי להיפטר מהן. אבל חששתי שאם אזרוק אותן לפח, העניים הנוברים באשפה עלולים לאסוף אותן. לא הייתי מוכנה להסתכן, והחלטתי לשבור אותן. לשבור כוס דורלקס זו משימה קשה. בסוף נעזרתי בפטיש, ובעמל רב הצלחתי לחסל את שש הכוסות המורעלות.

עבר עלי לילה קשה, אבל היה כדאי. הטרמיטים חוסלו. הם לא עמדו בריחם המריר של  השקדים. השבילים המתפצלים התרוקנו. ארונות הספרים ניצלו.

מעשיות מבאר שבע, סיפור חמישי: מדוע נשא אותי גדעון לאישה?

בגולה עסקו היהודים במסחר ובמיוחד במסחר הזעיר. כל עולה ממזרח אירופה חלם להיות בעל מכולת או קיוסק. בארצות מוצאם היו העולים נעזרים לעתים קרובות במָאכֶער שהיה משתדל עבורם אצל השלטונות. על כן כאשר שאלו את זלמן, יהודי מפולניה, "ווֹסְ מָאכְטִיר?" ("מה אתה עושה?"), הוא ענה: "דֵרְוָאיִילֶה גוֹרְנִישְׁטְ, אִיךְ אָרְבֶּעטְ." ("בינתיים כלום, אני עובד.") כך גם כששאלו את עובדיה הצפון אפריקאי "מה אתה עושה?", הוא ענה: "אני מִסְתוֹבֵּבְּ." כוונתו היתה שהוא מסתובב בין המשרדים השונים ובין האנשים בעמדות המפתח ומקדם עניינים.

העולים החדשים נזקקו לסיוע בכל הקשור למציאת עבודה, דיור וחינוך. יותר מכול הם נזקקו להדרכה בנבכי הבירוקרטיה הישראלית. בכל אשר פנו הם שמעו את מילת המפתח "סבלנות". אבל הפתרונות הנכספים בעניין עבודה ופרנסה בוששו לבוא. על כן בחיפוש מענה לבעיותיהם, נדמה היה לעולים שהם יכולים להישען בעיקר, אם בכלל, על בני העדה שלהם. שם, בקרב בני עדתם, הם מצאו את הסולידריות שחיפשו ואת השפה המשותפת. מסיבה זו היה לעולים אינטרס שנציגיהם יתפסו עמדות מפתח במוסדות המובילים. הם רצו נציגים בראשות העירייה ובמועצת העיר, משום שמוסדות אלה הוסמכו לקדם את הנושאים המוניציפליים; הם רצו נציגות במועצת הפועלים שהיתה אז כל יכולה. ההסתדרות דאגה באותם ימים ליצירת מקומות עבודה באמצעות מפעלים שהקימה, להבטחת תנאי עבודה נאותים באמצעות האיגוד המקצועי, לאספקת שירותי בריאות באמצעות קופת חולים ועוד. מעל לכול היה לבני העדות השונות אינטרס עליון להבטיח את ייצוגם במוסדות המפלגה השלטת, כלומר במועצת המחוז של סניף מפא"י בבאר שבע. מי ששלט בקולות חברי המועצה יכול היה להמליך מלכים כרצונו. המועצה היתה זו שהמליצה על המועמד של הנגב ברשימת מפא"י לכנסת, על מועמד המפלגה לראשות העיר או על מועמדיה למועצת העיר.

בפועל התנהלה ההצבעה בבחירות למוסדות סניף מפא"י על בסיס עדתי. מועמד יוצא צפון אפריקה קיבל אוטומטית את כל הקולות של חברי המפלגה שהם יוצאי צפון אפריקה. אם היה הסכם שיתוף פעולה בין עדתו של המועמד לעדות אחרות, הוא קיבל מלבד קולות בני עדתו גם קולות של בי העדות האחרות. מציאות זו הצמיחה מנהיגים שעמדו בראש כל עדה ועדה. בדרך זו הגיע קופלמן לעמוד בראש יוצאי פולניה, איפרגן, משפחת מועטו או משפחת אלוש הנהיגו את יוצאי צפון אפריקה. הרפז ייצג את יוצאי רומניה, חמדי את יוצאי פרס וחכם את יוצאי עיראק. הנציג הנבחר של העדה ראה עצמו מחויב לעזור קודם כול לבני משפחתו ועדתו. כך קרה שכשנבחר אחד מנציגי העדות למועצת העיר, הוא רצה לסדר מיד עבודה לאחיו. כשהעירו לו שזה לא מקובל ולא תקין, אז הוא שאל ברצינות גמורה: "בשביל מה נבחרתי אם לא בשביל לעזור למשפחה שלי?"

כשהתפטר בן גוריון מראשות הממשלה וירד לשדה בוקר, הוא שויך אוטומטית לסניף המפלגה בבאר שבע. כך גם וינברגר, יהודי יוצא הונגריה שלא פיתח שאיפות מנהיגות כלשהן. אלא שוינברגר התחתן עם בת משפחת מועטו שנמנתה עם ההנהגה של עולי צפון אפריקה. עקב נישואין אלה קיבל וינברגר בבחירות למועצת מחוז מפא"י בנגב באופן אוטומטי את קולות יוצאי הונגריה בזכות עצמו ואת קולות יוצאי צפון אפריקה בזכות אשתו. התוצאה היתה שוינברגר נבחר במקום הראשון. הוא אף הקדים את בן גוריון שהגיע רק למקום השני. פולה בן גוריון היתה מופתעת מאוד מתוצאות הבחירות. בחושיה היא הסיקה שבנסיבות הקיימות רק לזוגות מעורבים של אשכנזים ומזרחיים יש סיכוי להצליח בבחירות במפלגה.

כששמעה פולה שגדעון התחתן, התעניינה לדעת מי הכלה. לאור מה שקרה בבחירות למועצת המחוז, התעניינה גם מהו מוצאה. "גדעון נשא לאישה את רות נאמן שהיא ילידת מצרים," נאמר לה. אז אמרה פולה בביטחון מוחלט: "אהה, קוּץ מוּץ! עכשיו אני מבינה. גדעון התחתן עם מצרייה כדי להבטיח את בחירתו, כדי שהוא יקבל בבחירות למועצת המחוז גם את קולותיהם של עדות המזרח." "ואני לתומי חשבתי שגדעון נשא אותי לאישה כי התאהב בי," אמרתי למי שסיפר לי על ה"קוּץ מוּץ" של פולה. ניסו להסביר לה שאני ממוצא אשכנזי ושכל אבותי ואימהותי הם ממזרח אירופה, אבל היא בשלה; דבר לא הועיל. פולה דבקה בעמדתה, בטוחה שאני נמנית על עדות המזרח ושכוונתו של גדעון היתה שתקדים וינברגר יחזור על עצמו.

מעשיות מבאר שבע, סיפור רביעי: חזית או עורף?

במלחמת ששת הימים שירת גדעון בעזה. אני, מתמחה במשפטים באותה תקופה, ישבתי במשרדו כדי להשיב ללקוחות כמיטב יכולתי. לפתע נשמעה דפיקה בדלת המשרד. שמעתי צעדים של יותר מאיש אחד שעולים במדרגות המובילות לאולם הכניסה. שמעון בוזגלו, לקוח שגדעון טיפל בתאונת העבודה שלו, ומלווה שנסרח אחריו, עברו את דלפק הקבלה. במהלך הטיפול בעניינו של שמעון סיכם גדעון עם נציגת הביטוח הלאומי שיהוונו את קצבתו וכסף זה יושקע במניות מלון בבאר שבע. תמורת השקעה זו  ישמש שמעון כפקיד קבלה במלון וכך תובטח לו תעסוקה על אף נכותו. כספי הביטוח הלאומי היו אמורים להיכנס לחשבונו של שמעון תוך חודש ימים. בעת חתימת ההסכם עם המלון הפקיד שמעון צקים דחויים לחודש ימים בשיעור הסכום שהביטוח הלאומי התחייב לשלם לו.

שמעון והמלווה שלו התעלמו משמחה המזכירה שישבה בדלפק הקבלה ונכנסו פנימה מבעד לדלת חדרי הפתוחה. שמעון לא נראה כתמול שלשום. הוא לא היה מגולח, זיפי זקנו מזדקרים, עיניו אדומות, לבושו פרוע, ותחת בית שחיו חבילה מוארכת ומוזרה עטופה בנייר עיתון. כך גם נראה היה המלווה שלו; עיניו טרוטות ולבושו מרושל. שניהם נעמדו במרחק של כמטר וחצי משולחן הכתיבה שלי. שמעון הסתכל עלי, מתנודד כשיכור, שלף את החבילה שהיתה מוחזקת מתחת לבית שחיו, והחל לקלף את העיתון שעטף אותה. נדהמתי לגלות סכין קצבים חדשה, גדולה ומושחזת. אז אמר שמעון בקול שקט והחלטי: "כל הלילה לא ישנתי, ורק שתיתי. בדרך למשרד קניתי את סכין הקצבים הזו, ובאתי הנה להרוג אותך. אחר כך אדקור את לאה, המנהלת של תאונות עבודה בביטוח הלאומי, ובסוף אהרוג את העורך דין שאול עמית." לאחר שנייה הוסיף בחירוק שיניים: "אני אחסל את כל מי שטיפל בתאונת העבודה שלי." דבריו נאמרו באיזו מין שלווה אולימפית, אף שניכר היה עליו שהוא שתוי לגמרי. המלווה שלו הנהן בראשו אחרי כל משפט שאמר. הכול התנהל כל כך בשקט, ששמחה המזכירה, שישבה באולם הכניסה הסמוך, לא שמעה דבר, אף שדלת חדרי היתה פתוחה. היא לא תיארה לעצמה איזו דרמה מתחוללת מאחורי גבה.

ברגע הראשון הייתי המומה ושתקתי. לבי לחש לי כל הזמן: "תברחי רותי, נצלי את העובדה שהדלת פתוחה ורוצי. את צעירה, והוא נכה, את תצליחי להימלט." קול אחר לחש לי: "את לא יכולה לברוח. שמעון והמלווה שלו ניצבים בינך לבין הדלת. אם תנסי לחלוף על פניהם כשהסכין ביד של שמעון, הוא עוד עלול לנעוץ בך אותה. אין לך ברירה, את מוכרחה להישאר ולנסות ולהתגבר עליו." ואז פניתי לשמעון בשקט ושאלתי אותו: "למה להרוג אותי? מה עשיתי לך?" ושמעון הסביר לי: "לאה ילדה, ובא מנהל חדש במקומה בביטוח הלאומי. אתמול הוא הודיע לי שהיום הוא לא יעביר לי את הכסף כמו שסוכם עם אדון גדעון, כי הוא רוצה לבדוק מחדש בעצמו את ההאא… אני לא יודע איך אומרים את זה, האא האיתנות הכלכלית של העסקה." "אז מה?" שאלתי. "זו סיבה להרוג אותי?" ואז הוא ענה: "מועד התשלום הוא היום. הצ'קים הדחויים שנתתי יופקדו היום בבנק. אם המוסד לביטוח לאומי לא מעביר לי את הכסף בזמן כמו שהבטיחו, אז הצ'קים הדחויים יחזרו." "נו, אז מה קרה? הבנקים מחזירים כל יום צ'קים שלא נפרעו," אמרתי. "אני לא יכול לעמוד בבושה הזאת שצ'קים שלי יחזרו, אני אדם הגון. מילה שלי זו מילה," הוא השיב. "בשביל זה קניתי הבוקר את סכין הקצבים הזאת ובאתי להרוג אותך ואת כל מי שטיפל בתאונת העבודה שלי, אותך, את לאה ואת שאול עמית." "ומה אחר כך?" שאלתי. "אחר כך אני יהרוג גם את עצמי," הוא סיכם. כל אותו הזמן היה המלווה מהנהן אחריו בראשו.

ברכי רעדו. בכל מאודי רציתי לצעוק לשמחה שתזעיק את המשטרה. אבל קול קטן לחש לי: "רותי אל תעשי גלים. תשמרי כלפי חוץ לפחות על קור רוח. נסי להוציא ממנו את הסכין." התרוממתי באיטיות מהכיסא והתחלתי לצעוד בצעדים קטנטנים לעברו של שמעון. קול אחר לחש לי כל הזמן: "משוגעת, במקום לברוח משמעון את עוד מתקרבת אליו?" צעדתי אל עבר שמעון, כשידי הימנית מושטת קדימה ואני אומרת בשקט: "שמעון, תן לי בבקשה את הסכין." כך צעדתי עוד צעד ועוד צעד. התקרבתי אליו באיטיות רבה, כדי לא להבהיל אותו. כל אותו הזמן עמד שמעון כמשותק במקומו, כאילו המילים שלי שחזרתי עליהן שוב ושוב היו מין מנטרה שהפנטה אותו. השניות נראו לי כשעות, אבל התקדמתי עוד צעד ועוד צעד, כשקולי הרגוע מלווה שוב ושוב את התקדמותי. "שמעון תן לי את הסכין." עוד צעד קטן, וידי המושטת כבר יכולה לגעת בסכין. עוד צעד אחד, וכבר חפנתי את הסכין השלופה בכף ידי. כמו בסרט המוצג ב-slow motion שלפתי את הסכין מידו של שמעון. הוא לא התנגד. לאחר מכן זינקתי, ובמהירות הבזק נעמדתי מאחורי המכתבה שהפרידה בין שמעון לביני. פתחתי את המגרה והטמנתי בתוכה את הסכין. נעלתי את המגרה, והתמוטטתי לתוך כיסאי.

באותו הרגע גם שמעון התמוטט. רצתי אליו כדי לתמוך בו. צעקתי לשמחה שתבוא לעזור. המלווה ואני הושבנו את שמעון על כיסא, ושמחה הביאה לו כוס מים. דקות מספר ישב שמעון חצי מעולף. דמעות זלגו מעיניו, והוא לא ידע את נפשו מבושה. לבושה על כך שהצ'קים שנתן יחזרו ללא כיסוי התווספה הבושה על הסצנה שעשה לי באותו הבוקר במשרד, ובמיוחד על כך שאיים להרוג אותי. הוא מלמל לעצמו ללא הרף: "מה אדון גדעון יגיד כשישמע מה שעשיתי לך…" ואחר כך הוסיף: "מה קרה לי? במקום לעזור לאדון גדעון ולשמור עלייך כשהוא נלחם בעזה, אני באתי להרוג אותך." הרגעתי אותו עד כמה שיכולתי. הבטחתי לו שאנסה למצוא מוצא לבעיית הצ'קים הדחויים. רק כשהסתיימה הדרמה ושמעון הלך לביתו, סיפרתי לשמחה את השתלשלות העניינים. שמחה היתה מזועזעת. היא פשוט לא יכלה להאמין ששמעון יכול היה לבצע את זממו ולדקור אותי בסכינו בלי שתרגיש. באותו היום, לאחר שהתאוששתי מהאירוע, עשיתי סקנדל בביטוח הלאומי, הפכתי כמה שולחנות, והעניין סודר לשביעות רצונו המלאה של שמעון.

כשגדעון טלפן בערב לשאול לשלומי, אמרתי: "גדעון, אני כל הזמן דואגת לך נורא." "למה?" שאל גדעון. "העיתונים מלאים בסיפורים על הפלשתינאים שעל גגות הבתים בעזה שמטווחים בחיילים כאילו היו ברווזים." אחר כך שאל גדעון מה התחדש בבית ובמשרד. סיפרתי לו את קורותי באותו הבוקר במשרד עורכי הדין שלו. גדעון זועזע עד עמקי נשמתו ואמר, ספק בצחוק ספק ברצינות: "אני כבר לא יודע איפה מסוכן יותר בחזית או בעורף." שנים שמרתי את הסכין כזכר לטראומה שעברתי באותו היום.

מעשיות מבאר שבע, סיפור שלישי: חמש שמיניות

בבואי לבאר שבע חיפשתי עבודה. לעיסוקי כמעצבת לא היתה דרישה בעיר קולטת העלייה. ענייני עיצוב לא היו באותה העת בראש מעייניהם של תושבי הנגב. לבסוף התחלתי לעבוד כפועלת בבית חרושת חרסה ועזרתי על ידו של האמן נחמיה עזז בעיטור כדי החרס.

בבאר שבע התוודעתי לראשונה לישראל השנייה, לעולים החדשים שהגיעו ארצה בגל העלייה הגדול של ראשית שנות המדינה. פגשתי אותם בכל מקום. בשכונה, במכולת, במפעל או בשוק. נחשפתי למצוקותיהם ולקשיי קליטתם. ראיתי כמה סבלו מהבירוקרטיה הישראלית, משינוי טבעו של התא המשפחתי שהכירו כל חייהם ומהזלזול במסורת שהתחנכו על ברכיה. במיוחד נוכחתי לדעת כמה התביישו בהיותם מובטלים ובעוניים.

חודשים ספורים לאחר שהתחלתי לעבוד בחרסה זומנתי, בתיווכה של חנה למדן, חברת הנהלת המשקם, שהיתה חברה ממשלתית, לפגישה בחברה. למדן כיהנה בעבר כחברת כנסת ביחד עם גדעון, ועל כן ידעה על כישורי כמעצבת. בפגישה הוצע לי להקים ולנהל מפעל רקמה שיעסיק כארבעים נשים מחוסרות מקצוע בהיקף של חמש שמיניות  משרה, ולעבוד בתוקף כך חמש שעות ביום. ההצעה שקבלתי מהמשקם היתה הדבר הקרוב ביותר לעיצוב שיכולתי למצוא באותה העת בנגב. התפקיד היה בעל פנים רבות. מדובר היה בהנחלת מקצוע לעקרות בית כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד, בניהול העסקי של המפעל ובעיצוב האמנותי של מעשי הרקמה, מוצריו.

בפגישה עם הנהלת המשקם אמרתי: "כולנו יודעים שהמשקם אינה עוסקת במפעלי רקמה. אז מה פתאום אתם מקימים מפעל כזה בבאר שבע?" ומנהל המשקם השיב לי: "אנחנו מיישמים בעניין זה את מדיניות הממשלה." "על איזו מדיניות אתה מדבר?" שאלתי. "אני מדבר על החלטת הממשלה לספק למובטלים תעסוקה יזומה ומסובסדת על מנת להבטיח את קיומם בכבוד של העולים החדשים," הוא השיב. "תגיד," אמרתי לו, "לא יותר זול להעניק להם קצבה במקום כל התסבוכת של הקמת מפעל?" "לא!" הוא ענה לי בהחלטיות. "הממשלה החליטה שבשביל הכבוד של המובטלים, כדי למנוע מהם את התחושה שהם אוכלים לחם חסד, עדיף לממן תעסוקה יזומה ומסובסדת על פני שליחת צ'ק הביתה." השתכנעתי והודעתי לו שאני מקבלת על עצמי בשמחה את התפקיד. כך אותגרתי גם אני לתרום משהו לחברה.

בפאתי העיר, על יציקת בטון שבלטה מעט מעל פני הקרקע, עמד מבנה תעשייתי קטן עשוי בלוקים חשופים. הוא היה מכוער, חשוך ולא מזמין. מסביב היה רק מדבר אינסופי שהקיף את המבנה באדמת לס צהובה וצחיחה. סופות חול מזדמנות מילאו את האוויר בכל שעות היום בגרגרי חול ששיוו לו גוון צהבהב. הבניין היה מחולק לשני אולמות חסרי חלונות. אור היום והאוויר חדרו פנימה רק דרך חזיתם הפתוחה של אותם אולמות, והאוויר היה דחוס. נורות חשופות שהשתלשלו מהתקרה על חוטי חשמל סיפקו אור חיווריין בירכתיים. במבנה זה הייתי אמורה להקים את מפעל הרקמה. באולמות הדחוסים ערכתי לאורך הקירות שולחנות עץ ולידם כיסאות עץ.

התחלתי בתהליך מיון העובדות. קיבלתי לעבודה עקרות בית שמעולם לא רקמו ולא הכירו כל תך של רקמה, לא את תכי רקמת הצלבים, שהיתה מקובלת בעולם המערבי, ולא את תכי הרקמה בחוטי זהב, המעטרת את עבודות היד במזרח. תפקידי היה להקנות לאוסף מקרי זה של נשים את מקצוע הרקמה. זה היה שונה לגמרי מהרעיון שהגתה לימים רות דיין בהצלחה עצומה במסגרת משכית. היא איתרה נשים שידעו לרקום ואפשרה להן לקדם את עצמן באמצעות אותו הידע. המשימה שלי היתה להקנות לאותן נשים כלים שיהפכו אותן מאוסף מקרי של עקרות בית לקבוצה של עובדות גאות במעשה ידיהן. ארבעים הנשים שקיבלתי לעבודה התקבצו מארבע כנפות תבל. הן דיברו עשר שפות שונות, ושלטו רק מעט בשפה העברית. קיבוץ הגלויות של העובדות בהמשקם אסף אליו את פלורה מארגנטינה, את קלרה מרומניה, את אווה מהונגריה, את גולדה מפולניה, את קטיה מרוסיה, את מרים מעיראק, את נדיה מפרס, את מרים ממרוקו, את חגבה מלוב, את חנה מטוניס, את טוניה מסוריה, את סימה מלבנון, את גברת מורנו ממצרים ואחרות.

האתגר שלי היה כפול ומכופל. היה עלי להקים מפעל מאפס ולנהל אותו. הכול הוטל על כתפי: להכין תכנית עסקית, לחשב את הצד הכלכלי, לרכוש חומרי גלם ולשווק את הסחורה. נכון שלא דרשו ממני להיות רווחית ולכסות את כלל ההוצאות מהתמורה שאקבל בעקבות מכירת הרקמות, אבל בכל זאת היה עלי למכור את כל התוצרת.

ידעתי את התכים של הרקמה התימנית, שכבר ייצגה למעשה את הרקמה הישראלית. היה לי ממי ללמוד זאת. אמי רקמה לי שמלות ומעילים, ודודתי יוכבד היתה רוקמת מופלאה. שנים רבות קודם לכן היא ניהלה מפעל רקמה של עולות מתימן בשם "שני". הקושי הראשון שנתקלתי בו היה להנחיל ידע זה לעובדות. היו בהן כבדות ראייה מחמת גילן, שעל כן התקשו לרקום. היו כאלה, כמו מרים, שהיה להן מין תבלול על עין אחת, וכדי לרקום נדרשו לקרב את הרקמה לעין האחרת. היו כאלה, כמו חנה, שהיו להן שתי ידיים שמאליות והתקשו מאוד ללמוד את התכים. גם בצד העיצובי היה מוטל על כתפי עומס גדול. קודם כול היה עלי להחליט איזה מוצר נייצר, כשהשיקול הוא לאיזה מוצר יש הסיכוי הטוב ביותר מבחינה שיווקית. וכמובן היה עלי לעצב את המוצר ואת דוגמאות הרקמה. לאחר מחשבה הגעתי למסקנה שיהיה ביקוש למפות רקומות. למטרה זו קניתי שלל בדי פִּיקֶה צבעוניים: אדומים, כתומים, צהובים, סגולים, ירוקים ותכולים. לבדים התאמתי גם חוטי רקמה (דֶה.אֶם.צֶה) שחורים, לבנים, אדומים ירוקים וכחולים. קיבלתי החלטה אסטרטגית לא לרקום בחוטי זהב, כדי שהמפות יהיו כביסות. גזרנו את הבדים, ויצרנו מהם סטים של מפות מרובעות בגודל מטר ועשרים בשילוב עם שתים-עשרה מפיות. עיצבתי כעשר דוגמאות של רקמת שרשרת ורקמת חצי שרשרת. לכל עובדת ייחדתי עיצוב משלה, שאותו למדה לרקום ובו התמחתה. כל עובדת רקמה את הדוגמה שלה על הבדים הצבעוניים השונים, ועשתה זאת בשלל צבעים שהותאמו לצבע הבד. כך יצרנו סטים של מפות רקומות. כדי לשווק את התוצרת, יצרתי קשר עם חנויות בתל אביב שנקראו בלשון העם חנויות "ויצו". בחנויות אלה מכרו מזכרות לתיירים. הרקמות שלנו השתלבו יפה עם המזכרות ומצאו חן בעיני התיירים.

עובדת המשקם צלם לא ידוע

עובדות המשקם באר שבע 1958 -1

רוקמות המשקם, עומדות משמאל לימין ח"כל חנה למדן ורות בן ישראל (צלם לא ידוע)

עובדות המשקם באר שבע 1958-2

רוקמות המשקם (צלם לא ידוע)

עובדות המשקם באר שבע-2

רוקמות המשקם (צלם לא ידוע)

רוקמת המשקם (צלם לא ידוע)

 

במהלך העבודה עמדתי על כך שלגברת מורנו, שעלתה ארצה ממצרים, היה ניסיון קודם כרוקמת, ונעזרתי בה רבות. גברת מורנו היתה גבוהת קומה וזקופה. שערה היה אסוף מאחורי ראשה בקוקו, עיניה החומות האירו, וחיוכה קורן. היא השרתה נועם סביבה ונתחבבה מאוד על העובדות. במהלך הזמן מיניתי אותה לסגניתי, והיא הפכה יד ימיני בהנחלת המקצוע לעובדות.

בשלב מסוים הגיע אלי עולה חדש מהונגריה בשם סֵצִי, וביקש לדבר איתי. הוא היה ממוצע קומה ולבושו ציורי. על ראשו חבש כובע צבעוני ועל חולצתו לבש וסט. קיבלתי אותו לשיחה ונעזרתי באווה כמתורגמנית. התברר לי שהוא אורג שטיחים פרסיים. הוא לימד אותי את כל התורה על רגל אחת: כיצד קושרים את החוטים, מה משמעות צפיפות הקשרים בשטיח הפרסי, באילו חוטים יש להשתמש לאריגת השטיח, מתי בחוטי צמר מתי בחוטי משי. בקיצור, הוא פתח לפני צוהר לעולם חדש של התמחות. הוא ביקש להשתלב במפעל וללמד אחדות מהנשים לארוג שטיחים פרסיים. התלהבתי מיוזמתו ונעניתי לאתגר.

בהנחייתו נבנה הנול המיוחד לאריגת השטיחים. הנול היה עשוי מעץ ומורכב ממסגרת שנתמכה על רגלי עץ. גובהה של המסגרת היה מטר וחצי, כאורך השטיח שרצינו לארוג, ורוחבה מטר. חוטי שְׁפָּגָט עבים הושחלו בצמידות זה לזה לאורכה של המסגרת. סצי עיצב את הדוגמה שעל פיה רצה לארוג את השטיח: מסגרת מורכבת מפסים צבעוניים שבהם היו משולבות ערבסקות, ובתוך המסגרת אותן ערבסקות, אבל גדולות יותר, זרועות בתוך ריבועים צבעוניים. הדוגמה נשאה חן בעיני ואישרתי אותה. לאחר שבנינו את הנול, ישב סצי על שרפרף נמוך בחזיתו, כשהוא קושר מסביב לחוטי השְׁפָּגָט קשרים בחוטי צמר ולאחר מכן מהדק אותם כלפי מטה. תוך כדי כך הוא הנחיל לשתי עובדות שישבו לצדו את רזי האריגה.

בתחילת הדרך היו הנשים זרות זו לזו, והתפלגו באופן טבעי לקבוצות על פי שפת אמן. יוצאות ארצות האיסלם התקבצו יחד. אף שאין הערבית העיראקית דומה לערבית המצרית, בכל זאת ערבית היא ערבית. בשולחן אחר ישבו בעיקר דוברות היידיש. אבל ההתבדלות הזו לא נמשכה לאורך זמן. לאט לאט הפכה העברית, עילגת ככל שתהיה ומתובלת במילים בערבית וביידיש, לחוט המקשר בין הנשים. עם הזמן הובקעו חומות ההתבדלות והקבוצות החלו מתפרקות.

העובדות קראו לי "גברת גדעון" והגו זאת בכל מיני צורות המקובלות בשפתן. למרות רצוני להיות אחת מהן, נחשבתי בעיניהן לבוסית הגדולה. אבל מה שלא עושה השכל עושה הזמן. המפגש היומיומי קירב את הלבבות, ולאט לאט נוצרה בין הנשים חברות וגאוות יחידה. בד בבד, ככל שהפכו ישראליות יותר, כך ראו בי פחות את המנהלת הגדולה והחלו לקבל אותי כחברה. ידעתי שהצלחתי, כאשר החליפו את "גברת גדעון" ב"רות". היה מרתק לראות כיצד הפלא הזה קורם עור וגידים.

באותה תקופה פרץ מרי חברתי מלווה במהומות והתפרעויות בשכונת ואדי סאליב בחיפה. הפגנות אלימות כוונו כנגד קיפוח ואפליה של בני עדות המזרח. ימים מספר לאחר מכן התפשטה האלימות ברחבי הארץ, והיו לה הדים גם בבאר שבע. בנה של מרים היה אחד מראשי המתפרעים בעיר. בשלב מסוים הוא הגיע עם חבריו גם לאזור התעשייה שלנו. הם היו שלושה, ובידיהם מקלות עץ ארוכים. הם נעמדו מחוץ לאולמות המפעל, והחלו לקרוא בשמי שאצא אליהם. התברר שאני הייתי המטרה שלהם. מבחינת בנה של מרים אני ייצגתי את הישראלי האשכנזי השבע, המהווה מקור לכל תחלואיהם ואפלייתם של בני עדות המזרח. הם קראו לי "אשכנזייה מלוכלכת" ונופפו במקלותיהם. נבהלתי, כי לא ידעתי איך אעצור אותם. לא היה לנו טלפון במפעל, ולא יכולתי להזעיק עזרה. כלפי חוץ שמרתי על ארשת אדישה. כשלא יצאתי לקראתם, התפרצה חבורת המתפרעים למפעל ורצתה לעשות בי שפטים. היתה זו מרים שיצאה להגנתי. היא צעקה לבנה המתלהם "לך מפה, תסתלק מכאן מהר," וגם הוסיפה קללה בערבית. לבה נקרע בין הרצון לתמוך בי לבין הרגש האימהי שלה. אבל הוא המשיך בשלו וניסה להתקדם לעברי. מרים צעקה: "לך מפה, אני מתביישת בך. אתה כבר לא הבן שלי. אני לא אתן לך לפגוע בחברה שלי!" הרצון להגן עלי ניצח. מרים נעמדה לפני והגנה עלי בגופה. כשראה בנה של מרים את נחישותה, הוא נרתע וסימן לשני חבריו שמספיק ועליהם להסתלק מהמקום. בסופו של דבר היתה זו מרים שהבריחה את בנה ואת חבורתו המתפרעת מהמפעל.

הצלחת המפעל בבאר שבע להבטיח קיום בכבוד לנשים בחמש שמיניות משרה עודדה את הנהלת המשקם לפתוח עוד סניפים. כעבור חודשים מספר נתבקשתי לפתוח סניף של מפעל הרקמה בדימונה, וכך עשיתי. שנתיים ימים ניהלתי את מפעל הרקמה על סניפיו והכנסתי את פסי הייצור והשיווק לשגרה בריאה. רק אז הרשיתי לעצמי להתפטר ולהעביר את שרביט הניהול לידיה הנאמנות של סגניתי, הגברת מורנו. החלטתי ללכת ללמוד משפטים בירושלים, כדי לאפשר לגדעון להמשיך בעיסוקיו הפוליטיים.

מעשיות מבאר שבע, סיפור שני: אירוחים בימים הראשונים

השבויה במגדל

באוקטובר 1955, בסוף השבוע האחרון שלפני החתונה, גדעון לא יכול היה להגיע לתל אביב. הוא ביקש שאבוא להתארח בבאר שבע. גדעון התגורר בדירה שכורה קטנה בת שני חדרים יחד עם אחיו הצעיר ועם אמו. באותו סוף שבוע התארחו שם גם אחותו אהובה ובעלה. לכן כשהגעתי לבאר שבע, השתכנתי במלון עין גדי שהיה המלון היחיד בעיר. המלון היה בניין דו קומתי בן עשרה חדרים בסך הכול עם שירותים משותפים בכל קומה. שיכנו אותי בחדר בקומה השנייה. לפנות ערב בא גדעון לאסוף אותי. בטרם צאתנו מן המלון ניגשתי לפקיד הקבלה כדי להפקיד בידיו את מפתח חדרי. "גברת, את צריכה לחזור למלון לפני שעה אחת-עשרה," הוא אמר לי. "למה?" שאלתי בתמיהה, "יש במלון שעת כיבוי אורות?" "לא," הוא ענה, "רק שבאחת-עשרה אני נועל את דלת הכניסה והולך לישון." יצאנו לבלות, וכשהגיעה השעה עשר וחצי, אמרתי לגדעון: "יקירי, אנחנו צריכים לחזור למלון." הרי באתי מבית שהקפידו בו מאוד על סדר ונימוסים. גדעון שחייו התנהלו באפיק שונה והכי לא סדיר שניתן להעלות על הדעת צחק עלי ואמר: "מה פתאום לחזור באחת-עשרה? מי שמע דבר כזה?" באותו ערב הייתי, נשמתי וחוויתי את קסמו של גדעון והרשיתי לעצמי "להתפרע". באחת לפנות בוקר ליווה אותי גדעון למלון.

 כשהגענו, מצאנו את הדלת נעולה. התברר לנו שפקיד הקבלה התכוון למה שהוא אמר. דפקנו על הדלת, קראנו לפקיד, אבל איש לא ענה. ברגע הראשון היינו קצת אובדי עצות. אמרתי לגדעון: "מה יהיה? איפה אעביר את הלילה?" גדעון השיב בהיסוס מה: "אצלי בבית אין מקום בגלל אחותי וגיסי." התחלנו לצחוק. במעשיות אופיינית הצעתי: "בוא נקיף את הבניין. אולי נמצא חלון או דלת פתוחים." ואז חבוקים, התחלנו להקיף את המלון. לפתע הצביע גדעון לעבר פינת החצר שם היה מונח על האדמה סולם ארוך. מיד הסתכלתי למעלה לעבר חדרי שבקומה השנייה, כדי לראות אם השארתי חלון פתוח. "יש," אמרתי בחדוות ניצחון. גדעון הרים את הסולם, קירב אותו לקיר והציב אותו מתחת לחלון. נשקתי לו נשיקת לילה טוב, וטיפסתי למעלה. הרגשתי כנסיכה באגדות השבויה בראש מגדל. נפנפתי לגדעון לשלום, הפרחתי נשיקה לעברו והוא פנה לחזור לביתו. הסרתי את בגדי ונשכבתי על המיטה.

 בעודי שרועה על מיטתי, חישבתי מה יקרה אם אצטרך ללכת לשירותים בלילה. היה לי ברור שבנסיבות אלה אצטרך לרדת באמצעות הסולם ולעשות את צרכי במדבר. הרי השירותים היו משותפים לכל אורחי הקומה השנייה, והם היו בפרוזדור. בהעדר מפתח לדלת חדרי הייתי נעולה בפנים, בלי כל אפשרות לצאת, אלא כמו שנכנסתי. חיכיתי לבוקר בכיליון עיניים. לא כל כך התחשק לי לעלות ולרדת בסולם כמו המלאכים בחלום יעקב.

 מחלון ביתו של גדעון אפשר היה לראות את המלון. עם הנץ החמה הוא התעורר משנתו ורץ אל עבר החלון כדי לראות אם הסולם עדיין ניצב אל הקיר. לאחר שווידא שהוא שם נרגע. מאוחר יותר הוא הגיע למלון וקיבל לידיו את מפתח חדרי. אז עלה לקומה השנייה ושחרר את הנסיכה השבויה מכלאה… כך עבר עלי הלילה הראשון בבאר שבע.

 כשגדעון נשא אותי על כפיים

הימים היו ימי באר שבע הראשונים. העיר היתה עיר עולים, וגרו בה רק ארבעים משפחות ישראליות ותיקות. בדרך הטבע היתה קבוצת המשפחות הוותיקות מלוכדת חברתית. בשנים אלה, אמצע שנות החמישים, לא היתה העיר מחוברת לחשמל עדיין, ואספקת החשמל הגיעה דרך גנרטור שהופעל עד שעה עשר בלילה בלבד. אם מישהו ערך מסיבה ורצה חשמל לאחר השעה עשר בלילה, היה עליו להזמין למסיבה את מפעיל הגנרטור.

 לאחר החתונה רצתה החבורה הוותיקה של באר שבע להכיר מקרוב את אשתו הטרייה של גדעון. מסיבת חנוכה שנערכה בביתם של מנחם ורותי ברבש סיפקה את ההזדמנות להציג אותי לחברה הבאר שבעית הוותיקה. חששתי קצת מהמפגש המצפה לי. בדרך כלל הייתי פרח קיר באירועים רבי משתתפים שלא הכרתי. לא ידעתי לנהל שיחה קלילה עם אנשים זרים שאין לי עמם עניין משותף. כדי לחזק את רוחי, ניסיתי לפחות להקסים את מכריו של גדעון בהופעה מרשימה. התלבשתי במיטב מחלצותי. היה לי מעיל מיוחד שתפרה ורקמה לי אמי. הוא היה עשוי בד שחור עם בטנה אדומה ורקום בחוטי זהב בשוליו. מתחת למעיל לבשתי את אחת משמלותי הרקומות, וכדרכי באותם ימים נעלתי סנדלים גבוהי עקב. לפני שיצאנו הסתכלתי על עצמי בראי והייתי מרוצה. נראיתי יפה מאוד.

 היה זה ליל חורף גשום. לא היתה לנו מכונית. נסענו במונית. משפחת ברבש גרה בעיר העתיקה של באר שבע. הכביש לא הגיע עד פתח ביתם. כמה מטרים של שביל לא מרוצף הובילו מהמקום שבו עצרה המונית עד לפתח הבית. שביל הגישה היה כולו בוץ לח ודביק מאוד. עמדתי בתחילת השביל אובדת עצות. היה לי ברור שאם אצעד בבוץ, ישקעו בו סנדלי העקב שלי. גדעון ראה את מצוקתי ואמר ברוב אבירות: "אני אשא אותך בזרועותי לאורך השביל. אל תדאגי, את תיראי במיטבך כשניכנס למסיבה." רווח לי, ונשקתי לו לאות תודה. גדעון הרים אותי, צעד צעד אחד קדימה והחליק. מצאנו את עצמנו שרועים בבוץ, גדעון מצד אחד, אני מהצד השני ובקבוק היין שהבאנו איתנו מתבוסס בבוץ בינינו.

 היינו מרוחים בבוץ מכף רגל ועד ראש. לא ידעתי כיצד אראה את פני במסיבה. שכבנו בבוץ, כשאנחנו מתגלגלים מצחוק. לבסוף קמנו וצעדנו לעבר הכניסה לבית ברבש. גדעון אמר: "חכי לי כאן. אני אכנס ואבקש ממישהו שייקח אותנו הביתה כדי שתוכלי להחליף בגדים." גדעון נכנס פנימה, סיפר לחברים מה קרה וביקש מתנדב שיסיענו להחליף בגדים. מיכה שהתנדב מיד היה בטוח שימצאני כעוסה ביותר, שאקטר כל הדרך ואנזוף בגדעון. הוא חשב שתהיה לו רכילות עסיסית לספר לחבר'ה כשיחזור. כשפגש אותי הוא היה מופתע, כפי שסיפר לי לימים. הוא לא תיאר לעצמו שאראה את הצד המגוחך שבמצב ושאצחק כל הדרך. בסוף חזרתי למסיבה עם בגדי חול לא מרשימים במיוחד. נכנסתי לחדר, וכל העיניים מסביב נעוצות בי, הרעיה הטרייה של הרווק המבוקש גדעון. חשתי זרות ואי נוחות. לא הכרתי איש, ועכשיו כשבגדי היפים לא מפארים אותי, חשתי גם מאוד לא ייצוגית.

 המסיבה נמשכה כל הלילה. בחמש בבוקר שמעתי את מנחם ברבש אומר לרעייתו: "רותי, הם חושבים שהם גרים פה ואנחנו צריכים ללכת הביתה. הם לא יודעים שאנחנו גרים פה, והם צריכים ללכת הביתה." כך הוצגתי לחברה הבאר שבעית.

 הקפה המר

ב-1955, בשנת נישואינו הראשונה, התגוררנו בחדר אחד במלון הדירות בית היאס, ועל כן לא יכולנו לארח. בשנה השנייה, כשנכנסנו לגור בדירת שני החדרים השכורה, החלטנו שהגיעה העת להזמין את חברינו. הזמנו קבוצה של חברים לליל שבת לשעה שמונה בערב. טרחתי והכנתי כיבוד, ולקראת השעה שמונה הייתי דרוכה כולי. השעון צלצל שמונה, תשע, עשר, ואף אחד לא הגיע. לא ידעתי את נפשי מגודל העלבון. בשעה אחת-עשרה, כשהייתי כבר לאחר ייאוש, הבכי תקוע בגרוני, נשמע לפתע צלצול בדלת. פתחתי, וגל אדם נהר פנימה. איש לא התנצל על האיחור. יתרה מזאת, הם בכלל לא התכוונו להתארח בביתנו. הם באו לאסוף אותנו לנסוע איתם לדימונה. נודע להם שחבורת האש עושה שם קומזיץ. אני ונימוסי היינו המומים. איך לא אומרים מילת התנצלות, לא יכולתי להבין את זה. טרחתי והכנתי מטעמים, הזמנתי אותם להתארח בביתי וכלום. לגדעון נראה הכול טבעי. הוא לא ראה בכך שום התנהגות יוצאת דופן.

 לגדעון כמזכיר מועצת הפועלים לא היתה מכונית אז נכנסנו לרכבו של אחד האורחים, וצי המכוניות שם פעמיו לדימונה. לאיש לא היה מושג איפה הקומזיץ ובאיזו שעה. הגענו לדימונה קרוב לחצות, והחבר'ה החלו לחפש. אבל לא היה את מי לשאול. בחצות הליל דימונה נמה את שנתה, והרחובות היו ריקים מאדם. לאחר שעה של התרוצצות עקרה הגיעה החבורה למסקנה שהקומזיץ נגמר כבר כנראה.

 התעוררה השאלה מה עושים עכשיו. לתדהמתי, לא הציע איש שנחזור לביתנו ונהנה מהמטעמים שהכנתי לכבודם. עוד הם יושבים ודנים כיצד להמשיך את הלילה, השמיע משהו את השם שולה דרורי. ואז אמרו כולם כאיש אחד: "זה רעיון מצוין. נבקש את שולה שתכין לנו קפה." אני והנימוסים שלי טענו שאי אפשר ליפול על מישהו בשלוש לפנות בוקר ולבקש שיגיש לנו קפה. איש לא התרשם מדברי. הייתי כקול קורא במדבר.

 מיד עלינו על המכוניות ודהרנו בחזרה לבאר שבע. הגענו לשכונה ג' בשלוש לפנות בוקר, וכולם נעמדו מתחת לחלונה של משפחת דרורי וצעקו "שולה, שולה." התכווצתי. מה יגידו השכנים? הרי בצעקותיהם הם מעירים את כל השכונה. וראו זה פלא, לא רק שאיש לא כעס על הרעש, אלא שנפתח חלון, ובעדו נשקפה אישה בריאת בשר ששאלה "מי זה?" אז ענתה לה החבורה במקהלה: "שולה, באנו לשתות קפה." התברר שמבחינת שולה זה היה הכי טבעי שיעירו אותה בשלוש לפנות בוקר ויבקשו ממנה להכין קפה. היא ענתה מיד: "תפדלו, תעלו." כולם, כולל גדעון, עלו מיד לקומה השנייה, מקום מגוריה של משפחת דרורי. רק אני והנימוסים שלי נותרנו לשבת במכונית. כעבור דקות מספר, ראיתי לפתע את שולה דרורי מגיחה מהבית. היא באה להזמין אותי לעלות למעלה. עגומה וקודרת הצטרפתי לחוגגים ולגמתי מהקפה המר שהוגש לי. כזה היה האירוח הראשון בביתנו בבאר שבע.

מעשיות מבאר שבע, סיפור ראשון: הווילה שלא היתה

גדעון ואני באנו מעולמות שונים. אני הייתי ילדה מפונקת, בת למשפחת תעשיינים שלא חסרה דבר, ואילו הוא עבד כפועל מגיל ארבע-עשרה, כדי לפרנס את אחיו ואת אמו הגרושה. אבל גם כאן התערבה ידו העלומה של הגורל. בספטמבר 1955 מבטים מצטלבים, ניצתת להבה, שבועות ספורים, חופה וקידושין. גדעון, ששימש באותה עת כמזכיר מועצת פועלי באר שבע, הרבה להשתמש במונחים בורגנות ומעמד הפועלים כדי לתאר את הפער בין העולמות שבאנו מהם, והיה שר לי את השיר הזה:

על שפת הים בבת גלים,

שם הזוגות מטיילים.

שניהם עומדים, שניהם בצל,

היא בורגנית והוא פועל.

פועל אומלל, פועל מסכן,

אותה אוהב והיא גם כן.

במצוות אבי ובמימונו רכש גדעון ממנהל מקרקעי ישראל מגרש בעיר העתיקה של באר שבע באזור שנחשב שכונת הווילות. על מגרש זה היינו אמורים לבנות את ביתנו. המגרש גבל בווילה שהתגוררה בה משפחת מרדכי מקלף, ששימש אז כמנכ"ל מפעלי ים המלח. הווילה היתה רכוש מפעלי ים המלח. ממול עמד ביתו של ראש העיר טוביהו. הבית שמשפחת טוביהו התגוררה בו היה רכוש סולל בונה. בסמוך עמדו בתיהם של אברהם בלבן מנכ"ל חרסה ושל אביגדור אביטל מנכ"ל סולל בונה. הבתים שמשפחות בלבן ואביטל התגוררו בהם היו רכוש כור וסולל בונה.

באותם ימים נפתח בגני התערוכה בתל אביב יריד מיוחד שאמור היה להציג פתרונות דיור מהירים לקליטת גל העלייה הגדול שהציף את הארץ. "בוא ניסע לגני התערוכה," אמרתי לגדעון, "אולי נמצא שם משהו שיוכל לעזור לנו בפתרון בעיית המגורים שלנו." כשנכנסנו לגני התערוכה ראינו התקהלות. התקרבנו, ולהפתעתנו הרבה עמד שם בית קטן וחמוד שהוצב על גלגלים. הבית היה עשוי מאסבסט. באותה תקופה עוד לא היו מודעים לסכנת האסבסט. בקירותיו היו קרועים חלונות שסגרו עליהם תריסים צבעוניים. בפלקט שליווה את התצוגה היה כתוב: "לראשונה בישראל בית מוכן, Prefabricated, שניתן להציבו תוך ארבעים ושמונה שעות על מגרש." בית מוכן נחשב אז לחידוש מהפכני. חלפו עוד אי אלו עשורים לפני שהגיחו לאוויר העולם הקרוונים והקרווילות. גדעון אמר לי בשמחה: "הנה הפתרון המושלם לבעיית הדיור שלנו." "כן," אמרתי, "תאר לך נסיע את הבית למגרש שרכשנו, ותוך ארבעים ושמונה שעות נוכל להתמקם בווילה שלנו." גדעון השתתק לרגע ואז אמר: "אבא שלי ייעלב, אם לא ניוועץ בו לפני שאנחנו רוכשים את הבית." אביו היה קבלן בניין. "בסדר," אמרתי, "טלפן לו ותבקש ממנו שיבקר בגני התערוכה ויבחן את הבית שאנחנו רוצים לרכוש." לאחר שביקר בתערוכה טלפן אבא של גדעון ואמר: " לא בא בחשבון שתרכשו את הבית." "למה?" שאל גדעון. "הבית על גלגלים, ויגנבו אתכם ואת הבית גם יחד." כך ירד לטמיון הרעיון המבריק של רכישת הבית המוכן.

בצר לי פניתי לארכיטקט שבשירותו עבדתי בתל אביב לפני החתונה וביקשתי שיתכנן לנו משהו צנוע. הוא תכנן לנו וילה בת 80 מ"ר, שהיה בה חלל אחד גדול שנועד לשמש סלון ומטבח ושירותים שהיו צמודים לו. בנוסף היה גם יציע קטן שאמור היה לשמש חדר שינה. שמחה וטובת לב הראיתי את התכנית לגדעון ואמרתי לו: "גדעוני, תראה איזה בית קטן ומתוק תכנן לנו הארכיטקט." "לא בא בחשבון," הוא פסק ביובש לתדהמתי. "מה פירוש לא בא בחשבון? למה לא? " מחיתי. "אני מנהיג פועלים, ואנחנו מתגוררים בעיר קולטת עלייה. אני לא יכול לגור בווילה," הוא הסביר. "איזה וילה על ראשך?" תמהתי. "כולה בקושי שמונים מטר מרובע." אבל גדעון בשלו: "אני לא יכול לגור בווילה." חשבתי רגע והוספתי: "תראה איזה אבסורד. כל המכרים שלנו ופרנסי העיר מתגוררים בווילות הרבה יותר מרווחות מזו שאנחנו מבקשים לבנות, וזה נחשב בסדר. מדוע? כי הווילות נבנו מכספי הציבור? ואנחנו שרוצים לגור בבית צנוע שייבנה על חשבונו של אבא שלי זה לא בסדר?" אבל גדעון עמד על שלו.

באותה הזדמנות הסביר לי גדעון את פילוסופיית החיים שלו ועיצב את המוטו שהנחה אותנו במהלך חיי הנישואין שלנו. המוטו היה חלק מ"החינוך מחדש" שעברתי, אני הבורגנית, בעקבות נישואי לבן מעמד הפועלים. הוא אמר לי כך: "אם היית מקבלת מיד לאחר הנישואים, כמו בשיר הגנרל המקסיקני קסטנייטס, את 'הויוה ווילה בת שמונת החדרים ושלושה בתי שימוש', היתה לך שמחה אחת גדולה כשנכנסנו לבית וזהו."

"אז מה היה רע בכך שהיתה לי שמחה אחת גדולה?" שאלתי לתומי. "היית נתקעת עם הווילה לכל החיים ונהיית מתוסכלת, כי לא היה לך לאן להתקדם. אבל אם נתחיל בקטן וכל כמה שנים נעבור לדירה יותר גדולה ויותר מרווחת, יהיו לך הרבה שמחות. כל פעם תוכלי לחגוג מחדש את התקדמותנו בחיים." דבריו של גדעון נשמעו הגיוניים, אבל בלבי פנימה היה לי קשה מאוד באותה תקופה לקבל אותם. ויתרתי על בניית הווילה בלב כבד ביותר ובתחושה שנעשה לי עוול.

עם השנים שיניתי את דעתי, והבנתי עד כמה גדעון צדק. היו לנו המון המון שמחות, ומקצתן גם מסומנות במעברי דירות. תחילה גרנו במלון הדירות בית היאס בחדר שכור. לאחר שנה, כשנולדה בתנו מרית, שכרנו דירת שני חדרים בבניין שנקרא שלוש קומות, שכן היה הבית היחיד בבאר שבע של אותם ימים שהיה בן שלוש קומות. הרגשתי רווחה גדולה בעקבות המעבר מחדר אחד לשניים. כעבור שנתיים רכשנו את דירתנו הראשונה, שני חדרים וחצי, והשמחה היתה גדולה. היו לנו כבר חמישים ושישה מטר מרובע שהיו הרכוש שלנו. התקדמנו בחיים, וחשנו סיפוק גדול. לאחר שהריתי בפעם השנייה, הרגשנו שצפוף לנו, והתרווחנו לשבעים ושניים מטר שנחלקו לשלושה חדרים וחצי, התקדמות גדולה בחיים. היתה לי כבר אפילו פינת עבודה. כעבור שנים מספר החלטנו לשפר את רמת חיינו ולעבור לגור בשכונת וילות. למטרה זו היה עלינו למכור, לא רק את דירתנו אלא גם את המגרש. אני לקחתי על עצמי את הטיפול במכירתו.

ניגשתי למתווך דירות בבאר שבע וביקשתי ממנו למצוא קונה למגרש. המתווך היה יעיל ביותר. התברר שהיה לו קונה מן המוכן – הירקן משוק באר שבע שכבר היה ברשותו מגרש צמוד למגרש שלנו. נפגשתי עם הירקן וסיכמנו שישלם תמורת המגרש סך עשרת אלפים ל"י. לא יכולתי לחתום על חוזה המכר, משום שהמגרש היה רשום על שמו של גדעון. נדברנו שהחוזה יוכן וגדעון יחתום עליו. חזרתי הביתה מרוצה. לא הספקתי להיכנס, ונשמע צלצול בדלת. כשפתחתי אותה, ניצב מולי מוכר הדגים מהשוק. הוא בא לביתי בהול הישר מהשוק, וריח הדגים הציף את החלל. "גברת גדעון," הוא אמר לי, "שמעתי שאת מוכרת את המגרש שלכם לירקן." "נכון," עניתי לו, ואז קבל לפני: "זה לא צודק מה שאת עושה." "למה?" שאלתי בתמיהה. "גברת גדעון, תראי," הוא הסביר לי, "לירקן יש כבר מגרש, זה שגובל עם המגרש שלכם. הוא רוצה לקנות את המגרש שלכם כדי לבנות לו וילה על שני מגרשים." "נו, אז מה אכפת לי?" שאלתי. "לי אין אף מגרש, ולו יהיו שני מגרשים. אז איפה הצדק?" קבל מוכר הדגים. "תראי גברת גדעון, את עוד לא חתמת על החוזה. אני אשלם לך חמשת אלפים לירות יותר ממה שהירקן משלם, ותמכרי לי את המגרש." התלבטתי מאוד. מצד אחד היה צדק בדבריו וגם תוספת חמישים אחוז בהחלט היתה יכולה לעזור לנו ברכישת הבית בשכונת רסקו. אבל מהצד האחר נתתי לירקן את מילתי, ומילה היא מילה. בסופו של דבר הכריע אצלי הנימוק שהבטחות צריך לקיים. אף שחשתי אי נוחות גדולה מאי הצדק שבמצב, נמכר המגרש לירקן.

בכסף שקיבלנו ממכירת המגרש והדירה קנינו את הבית עם הגינה שבשכונת רסקו. במילים אחרות, סוף סוף עברתי לגור בווילה. הרגשתי אז כבת מלך. שלושים שנה מאוחר יותר ביקרנו בבאר שבע והלכתי יחד עם בנותי לראות את הווילה. מצאנו לתדהמתי בית קטן ועלוב. מה שנראה היה בעינינו אז כווילה מפוארת נראה היום יותר כמו מעברה.