מעשיות מבאר שבע, סיפור שישי: הרפתקאותי בים סוף

כמו כל מעמד הפועלים באותם ימים, נהגנו גם אנחנו לאחר נישואינו לנפוש בקיץ. את חופשותינו בילינו על פי רוב בבית ההבראה ההסתדרותי מבטחים, שישב על צלע ההר בזיכרון יעקב. באותן שנים נסעו הפועלים העניים והכחושים לבתי ההבראה כדי להבריא. ביום הראשון לבואם היו שוקלים אותם, וביום האחרון היו שוקלים אותם שוב, כדי לבדוק אם הצליחו כמצופה לעלות במשקל. הארוחות היו גולת הכותרת של שבוע ההבראה. כמו בשיר המפורסם של בומבה צור אוכל, קדימה אוכל, שנכתב על אותה תקופה, החברה שרה קוראת שוב ושוב ברמקול: "כל החברים מתבקשים לחדר האוכל."

בשנה הרביעית לנישואינו, בקיץ 1959, החלטנו להדרים ולבלות את החופשה דווקא באילת. לא תיארתי לעצמי אילו הרפתקאות מזמנת לי החלטה נועזת זו. אילת של אותה תקופה היתה עיירה קטנה ושכוחת אל למדי, עם ים משגע, עשיר באלמוגים ובדגים. לראשונה נבנה באילת מלון אורחים, להבדיל מהאכסניות שבהן התגוררו אלה שבאו לעבוד בעיר. המלון הזה לא היה אלא מוטל בן כמה חדרים שנשא את השם טרופיקנה. לכבוד החופשה באילת קנתה לי אמי בחנות בגדי הנשים היוקרתית איוניר בגד ים שחור שעיצובו היה המילה האחרונה של האופנה באותו הקיץ. הותאמה לו תלבושת חוף שחורה, מקושטת בתחרה לבנה, פרי עיצובה של שכנתנו הגברת לאה גוטליב (מייסדת גוטקס). בגד הים היה מקסים, אבל היה בו גם משהו קצת לא הגיוני. היו לו שרוולים שחורים קטנים ששיוו לו אמנם את המראה הייחודי, אבל בה בעת פגעו בשיזוף והותירו על זרועותי פסים חיוורים שנראו כמו אצעדות.

כשהגענו לאילת, לא בזבזנו רגע. התמקמנו במוטל, השלנו מעלינו את בגדי החולין, עטינו את בגדי הים, ושמנו פעמינו לחוף. מרחוק ראינו התקהלות והתקרבנו לראות במה מדובר. אז נגלה לפנינו מראה שעוד לא נראה כמוהו במקומותינו. אדם ישב על שפת המים בישיבת כובסת, רגליו היו נתונות במגלשי סקי, וידיו משוכות קדימה, לופתות מקל עץ שכבל ארוך נמשך ממנו. הקצה האחר של הכבל היה קשור לדופנה של סירה. לפתע, ללא כל אזהרה, פרצה הסירה קדימה, והאיש התרומם באיטיות, התיישר והחליק על המים למרחקים. המראה היה משובב לב. הסירה שטה במקביל לקו החוף, ימינה לכיוון טאבה ושמאלה לכיוון עקבה, כשהאיש מרחף באמצעות מגלשיו בעקבותיה. כולם עקבו אחר הגולש בנשימה עצורה. אני עמדתי בפה פעור, כולי רוטטת מתשוקה לרחף כמו האיש על פני המים. לא עניין אותי שצריך ללמוד איך לעשות סקי מים, שצריך להתאמן כדי להתרומם ממצב הישיבה למצב של ריחוף. פשוט רציתי גם אני לרחף וזהו.

כשחזרה הסירה לחוף, השתחרר האיש מהמגלשיים, ובלי לומר מילה נעלתי אותם במקומו. התיישבתי בישיבת הכובסת, כפי שראיתי שעשה הוא, ואחזתי בכל כוחי במקל העץ. הציבור שהתקהל בחוף היה מכונס סביבי. לפתע שמעתי את קול הבס של גדעון זינגר מרביעיית מועדון התיאטרון אומר: "היא היתה בחורה נחמדה. חבל!" סובבתי את ראשי, וראיתי את כל רביעיית מועדון התיאטרון עומדת שם בתוך הקהל.

לא הספקתי לסובב את ראשי בחזרה אל עבר הסירה, וזו כבר זינקה קדימה. נאחזתי במקל העץ ונגררתי במלוא המהירות אל תוך ים סוף. אבל דבר אחד, החשוב ביותר, לא ידעתי לעשות: לא ידעתי איך להתרומם ממצב ישיבה למצב עמידה. התוצאה היתה הרת אסון. בעודי יושבת מעל מגלשי הסקי הצמודים הנעולים לרגלי, כשזינקה הסירה, פנה כל אחד מהם לכיוון אחר. אני שלא התרוממתי למצב של עמידה מצאתי את עצמי שקועה כולי במים, כשאני שותה במלוא המרץ את מימיו של ים סוף. במקום להרפות מהמקל ולהינתק מהסירה, המשכתי להחזיק בו ולהיגרר עוד ועוד ללב ים. במפח נפש עצום הרפיתי בסופו של דבר מהמקל. לא נגררתי עוד בידי הסירה השועטת, והיתה בכך הקלה מסוימת, אבל גם לשחות לא יכולתי. המגלשיים הפריעו לי, ועם כל תזוזה חבטו ברגלי.

אינני יודעת איך הגעתי בסופו של דבר לחוף. אינני יודעת איך נשארו בכלל מים בים סוף. אבל הגרוע מכול היה הבושה. איך אשא פני לקהל העצום שעמד על החוף וראה אותי בביזיוני כי רב. בסופו של דבר היתה זו בחורה אלמונית שהצילה את כבודי. היו לה שני יתרונות בולטים: היא לבשה בגד ים שחור בעל שרוולים כמו שלי, והיא שלטה מצוין בסקי המים. במשך שעות אחדות באותו הבוקר ראו בעומק הים בחורה בבגד ים שחור עם שרוולים עושה סקי מים ומרחפת בקלילות רבה מכיוון טאבה לכיוונה של עקבה וחוזר חלילה. הכול היו בטוחים שזו אני שמרחפת כך, אחרי שלמדתי סוף סוף איך לעשות סקי מים. כל אותו הזמן לא העזתי להראות את פני על החוף, שמא יגלו שלא אני היא הגולשת המהוללת. היה זה בשעת הצהריים, כשפרש רוב הקהל לביתו, שהאלמונית חזרה לחוף. רק אז העזתי להיראות שוב בפומבי. אפשר לומר שפצע הקלון, שנפער באותו בוקר עקב הכישלון המחפיר בסקי המים, אוחה קרוב לחמישים שנה מאוחר יותר, ביום הולדתי השבעים, כאשר ריחפתי מעל הים התיכון בטרקטורון מעופף.

אני מרחםת בטרקטורון מעופף (צלם לא ידוע)

אני מרחםת בטרקטורון מעופף (צלם לא ידוע)

כאשר חזרתי באותו היום לחוף ונכנסתי למים, השעה היתה שתיים. מעט מאוד מתרחצים נשארו על שפת הים. הם היו שרועים על כיסאות נוח בחוף. גדעון גם הוא שכב נינוח בכיסא, כשהוא שקוע כולו בקריאת בלש. הים היה רגוע, לא היו גלים, והרשיתי לעצמי לשחות לעומק. לפתע הבחנתי במשהו מוזר. האנשים שהיו על החוף קמו מכיסאותיהם, נעמדו כשפניהם אל המים והחלו מנופפים בידיהם בעצבנות. בתחילה לא נתתי דעתי לאותם אנשים. הייתי קצרת רואי ולא בדיוק פענחתי מה הם מסמנים לי. אבל כשהם התמידו במחוותיהם, חשבתי שאולי הם מסמנים משהו למישהו אחר שנמצא עמוק יותר בים. ואז סובבתי את ראשי.

קפאתי על מקומי. מהמים היתמר זרם אדירים, כזה שבסיפורי הילדים מסבירים שכריש מוציא מדי פעם. אז הבנתי מה ניסו האנשים לסמן לי. התחלתי לשחות לעבר החוף כאחוזת טירוף. אני בטוחה שאילו היו מודדים את מהירות שחייתי, יכולתי לקבל מדליה אולימפית, אולי אפילו להתחרות בשחיין האגדי, מרק שפיץ. חסרת נשימה הגעתי לחוף ואצתי לגדעון שהיה שקוע בקריאת הבלש. "גדעוני," אמרתי מחוסרת נשימה. "הייתי במים והיה כריש!" גדעון לא הרים את עיניו מהספר ואמר "שמענו עלייך", אבל אז הבחין בקהל הסובב אותנו, הסתכל לכיוון המים והבין באיזה סכנה הייתי נתונה. הוא קם, חיבק אותי ולא רצה לשחרר אותי מרוב בהלה.

בערב היינו אורחיו של יוסקה לוי, ראש עיריית אילת. סיפרתי לו על קורותי באותו היום, והוא השיב: "נכון. דווח לי שנוצר חור ברשת הביטחון שפרסנו בים כדי למנוע מהכרישים להגיע לחוף. כבר נתתי הוראות לתקן את הרשת."

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מעשיות מבאר שבע, סיפור שישי: הרפתקאותי בים סוף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s