מעשיות מבאר שבע, סיפור שלישי: חמש שמיניות

בבואי לבאר שבע חיפשתי עבודה. לעיסוקי כמעצבת לא היתה דרישה בעיר קולטת העלייה. ענייני עיצוב לא היו באותה העת בראש מעייניהם של תושבי הנגב. לבסוף התחלתי לעבוד כפועלת בבית חרושת חרסה ועזרתי על ידו של האמן נחמיה עזז בעיטור כדי החרס.

בבאר שבע התוודעתי לראשונה לישראל השנייה, לעולים החדשים שהגיעו ארצה בגל העלייה הגדול של ראשית שנות המדינה. פגשתי אותם בכל מקום. בשכונה, במכולת, במפעל או בשוק. נחשפתי למצוקותיהם ולקשיי קליטתם. ראיתי כמה סבלו מהבירוקרטיה הישראלית, משינוי טבעו של התא המשפחתי שהכירו כל חייהם ומהזלזול במסורת שהתחנכו על ברכיה. במיוחד נוכחתי לדעת כמה התביישו בהיותם מובטלים ובעוניים.

חודשים ספורים לאחר שהתחלתי לעבוד בחרסה זומנתי, בתיווכה של חנה למדן, חברת הנהלת המשקם, שהיתה חברה ממשלתית, לפגישה בחברה. למדן כיהנה בעבר כחברת כנסת ביחד עם גדעון, ועל כן ידעה על כישורי כמעצבת. בפגישה הוצע לי להקים ולנהל מפעל רקמה שיעסיק כארבעים נשים מחוסרות מקצוע בהיקף של חמש שמיניות  משרה, ולעבוד בתוקף כך חמש שעות ביום. ההצעה שקבלתי מהמשקם היתה הדבר הקרוב ביותר לעיצוב שיכולתי למצוא באותה העת בנגב. התפקיד היה בעל פנים רבות. מדובר היה בהנחלת מקצוע לעקרות בית כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד, בניהול העסקי של המפעל ובעיצוב האמנותי של מעשי הרקמה, מוצריו.

בפגישה עם הנהלת המשקם אמרתי: "כולנו יודעים שהמשקם אינה עוסקת במפעלי רקמה. אז מה פתאום אתם מקימים מפעל כזה בבאר שבע?" ומנהל המשקם השיב לי: "אנחנו מיישמים בעניין זה את מדיניות הממשלה." "על איזו מדיניות אתה מדבר?" שאלתי. "אני מדבר על החלטת הממשלה לספק למובטלים תעסוקה יזומה ומסובסדת על מנת להבטיח את קיומם בכבוד של העולים החדשים," הוא השיב. "תגיד," אמרתי לו, "לא יותר זול להעניק להם קצבה במקום כל התסבוכת של הקמת מפעל?" "לא!" הוא ענה לי בהחלטיות. "הממשלה החליטה שבשביל הכבוד של המובטלים, כדי למנוע מהם את התחושה שהם אוכלים לחם חסד, עדיף לממן תעסוקה יזומה ומסובסדת על פני שליחת צ'ק הביתה." השתכנעתי והודעתי לו שאני מקבלת על עצמי בשמחה את התפקיד. כך אותגרתי גם אני לתרום משהו לחברה.

בפאתי העיר, על יציקת בטון שבלטה מעט מעל פני הקרקע, עמד מבנה תעשייתי קטן עשוי בלוקים חשופים. הוא היה מכוער, חשוך ולא מזמין. מסביב היה רק מדבר אינסופי שהקיף את המבנה באדמת לס צהובה וצחיחה. סופות חול מזדמנות מילאו את האוויר בכל שעות היום בגרגרי חול ששיוו לו גוון צהבהב. הבניין היה מחולק לשני אולמות חסרי חלונות. אור היום והאוויר חדרו פנימה רק דרך חזיתם הפתוחה של אותם אולמות, והאוויר היה דחוס. נורות חשופות שהשתלשלו מהתקרה על חוטי חשמל סיפקו אור חיווריין בירכתיים. במבנה זה הייתי אמורה להקים את מפעל הרקמה. באולמות הדחוסים ערכתי לאורך הקירות שולחנות עץ ולידם כיסאות עץ.

התחלתי בתהליך מיון העובדות. קיבלתי לעבודה עקרות בית שמעולם לא רקמו ולא הכירו כל תך של רקמה, לא את תכי רקמת הצלבים, שהיתה מקובלת בעולם המערבי, ולא את תכי הרקמה בחוטי זהב, המעטרת את עבודות היד במזרח. תפקידי היה להקנות לאוסף מקרי זה של נשים את מקצוע הרקמה. זה היה שונה לגמרי מהרעיון שהגתה לימים רות דיין בהצלחה עצומה במסגרת משכית. היא איתרה נשים שידעו לרקום ואפשרה להן לקדם את עצמן באמצעות אותו הידע. המשימה שלי היתה להקנות לאותן נשים כלים שיהפכו אותן מאוסף מקרי של עקרות בית לקבוצה של עובדות גאות במעשה ידיהן. ארבעים הנשים שקיבלתי לעבודה התקבצו מארבע כנפות תבל. הן דיברו עשר שפות שונות, ושלטו רק מעט בשפה העברית. קיבוץ הגלויות של העובדות בהמשקם אסף אליו את פלורה מארגנטינה, את קלרה מרומניה, את אווה מהונגריה, את גולדה מפולניה, את קטיה מרוסיה, את מרים מעיראק, את נדיה מפרס, את מרים ממרוקו, את חגבה מלוב, את חנה מטוניס, את טוניה מסוריה, את סימה מלבנון, את גברת מורנו ממצרים ואחרות.

האתגר שלי היה כפול ומכופל. היה עלי להקים מפעל מאפס ולנהל אותו. הכול הוטל על כתפי: להכין תכנית עסקית, לחשב את הצד הכלכלי, לרכוש חומרי גלם ולשווק את הסחורה. נכון שלא דרשו ממני להיות רווחית ולכסות את כלל ההוצאות מהתמורה שאקבל בעקבות מכירת הרקמות, אבל בכל זאת היה עלי למכור את כל התוצרת.

ידעתי את התכים של הרקמה התימנית, שכבר ייצגה למעשה את הרקמה הישראלית. היה לי ממי ללמוד זאת. אמי רקמה לי שמלות ומעילים, ודודתי יוכבד היתה רוקמת מופלאה. שנים רבות קודם לכן היא ניהלה מפעל רקמה של עולות מתימן בשם "שני". הקושי הראשון שנתקלתי בו היה להנחיל ידע זה לעובדות. היו בהן כבדות ראייה מחמת גילן, שעל כן התקשו לרקום. היו כאלה, כמו מרים, שהיה להן מין תבלול על עין אחת, וכדי לרקום נדרשו לקרב את הרקמה לעין האחרת. היו כאלה, כמו חנה, שהיו להן שתי ידיים שמאליות והתקשו מאוד ללמוד את התכים. גם בצד העיצובי היה מוטל על כתפי עומס גדול. קודם כול היה עלי להחליט איזה מוצר נייצר, כשהשיקול הוא לאיזה מוצר יש הסיכוי הטוב ביותר מבחינה שיווקית. וכמובן היה עלי לעצב את המוצר ואת דוגמאות הרקמה. לאחר מחשבה הגעתי למסקנה שיהיה ביקוש למפות רקומות. למטרה זו קניתי שלל בדי פִּיקֶה צבעוניים: אדומים, כתומים, צהובים, סגולים, ירוקים ותכולים. לבדים התאמתי גם חוטי רקמה (דֶה.אֶם.צֶה) שחורים, לבנים, אדומים ירוקים וכחולים. קיבלתי החלטה אסטרטגית לא לרקום בחוטי זהב, כדי שהמפות יהיו כביסות. גזרנו את הבדים, ויצרנו מהם סטים של מפות מרובעות בגודל מטר ועשרים בשילוב עם שתים-עשרה מפיות. עיצבתי כעשר דוגמאות של רקמת שרשרת ורקמת חצי שרשרת. לכל עובדת ייחדתי עיצוב משלה, שאותו למדה לרקום ובו התמחתה. כל עובדת רקמה את הדוגמה שלה על הבדים הצבעוניים השונים, ועשתה זאת בשלל צבעים שהותאמו לצבע הבד. כך יצרנו סטים של מפות רקומות. כדי לשווק את התוצרת, יצרתי קשר עם חנויות בתל אביב שנקראו בלשון העם חנויות "ויצו". בחנויות אלה מכרו מזכרות לתיירים. הרקמות שלנו השתלבו יפה עם המזכרות ומצאו חן בעיני התיירים.

עובדת המשקם צלם לא ידוע

עובדות המשקם באר שבע 1958 -1

רוקמות המשקם, עומדות משמאל לימין ח"כל חנה למדן ורות בן ישראל (צלם לא ידוע)

עובדות המשקם באר שבע 1958-2

רוקמות המשקם (צלם לא ידוע)

עובדות המשקם באר שבע-2

רוקמות המשקם (צלם לא ידוע)

רוקמת המשקם (צלם לא ידוע)

 

במהלך העבודה עמדתי על כך שלגברת מורנו, שעלתה ארצה ממצרים, היה ניסיון קודם כרוקמת, ונעזרתי בה רבות. גברת מורנו היתה גבוהת קומה וזקופה. שערה היה אסוף מאחורי ראשה בקוקו, עיניה החומות האירו, וחיוכה קורן. היא השרתה נועם סביבה ונתחבבה מאוד על העובדות. במהלך הזמן מיניתי אותה לסגניתי, והיא הפכה יד ימיני בהנחלת המקצוע לעובדות.

בשלב מסוים הגיע אלי עולה חדש מהונגריה בשם סֵצִי, וביקש לדבר איתי. הוא היה ממוצע קומה ולבושו ציורי. על ראשו חבש כובע צבעוני ועל חולצתו לבש וסט. קיבלתי אותו לשיחה ונעזרתי באווה כמתורגמנית. התברר לי שהוא אורג שטיחים פרסיים. הוא לימד אותי את כל התורה על רגל אחת: כיצד קושרים את החוטים, מה משמעות צפיפות הקשרים בשטיח הפרסי, באילו חוטים יש להשתמש לאריגת השטיח, מתי בחוטי צמר מתי בחוטי משי. בקיצור, הוא פתח לפני צוהר לעולם חדש של התמחות. הוא ביקש להשתלב במפעל וללמד אחדות מהנשים לארוג שטיחים פרסיים. התלהבתי מיוזמתו ונעניתי לאתגר.

בהנחייתו נבנה הנול המיוחד לאריגת השטיחים. הנול היה עשוי מעץ ומורכב ממסגרת שנתמכה על רגלי עץ. גובהה של המסגרת היה מטר וחצי, כאורך השטיח שרצינו לארוג, ורוחבה מטר. חוטי שְׁפָּגָט עבים הושחלו בצמידות זה לזה לאורכה של המסגרת. סצי עיצב את הדוגמה שעל פיה רצה לארוג את השטיח: מסגרת מורכבת מפסים צבעוניים שבהם היו משולבות ערבסקות, ובתוך המסגרת אותן ערבסקות, אבל גדולות יותר, זרועות בתוך ריבועים צבעוניים. הדוגמה נשאה חן בעיני ואישרתי אותה. לאחר שבנינו את הנול, ישב סצי על שרפרף נמוך בחזיתו, כשהוא קושר מסביב לחוטי השְׁפָּגָט קשרים בחוטי צמר ולאחר מכן מהדק אותם כלפי מטה. תוך כדי כך הוא הנחיל לשתי עובדות שישבו לצדו את רזי האריגה.

בתחילת הדרך היו הנשים זרות זו לזו, והתפלגו באופן טבעי לקבוצות על פי שפת אמן. יוצאות ארצות האיסלם התקבצו יחד. אף שאין הערבית העיראקית דומה לערבית המצרית, בכל זאת ערבית היא ערבית. בשולחן אחר ישבו בעיקר דוברות היידיש. אבל ההתבדלות הזו לא נמשכה לאורך זמן. לאט לאט הפכה העברית, עילגת ככל שתהיה ומתובלת במילים בערבית וביידיש, לחוט המקשר בין הנשים. עם הזמן הובקעו חומות ההתבדלות והקבוצות החלו מתפרקות.

העובדות קראו לי "גברת גדעון" והגו זאת בכל מיני צורות המקובלות בשפתן. למרות רצוני להיות אחת מהן, נחשבתי בעיניהן לבוסית הגדולה. אבל מה שלא עושה השכל עושה הזמן. המפגש היומיומי קירב את הלבבות, ולאט לאט נוצרה בין הנשים חברות וגאוות יחידה. בד בבד, ככל שהפכו ישראליות יותר, כך ראו בי פחות את המנהלת הגדולה והחלו לקבל אותי כחברה. ידעתי שהצלחתי, כאשר החליפו את "גברת גדעון" ב"רות". היה מרתק לראות כיצד הפלא הזה קורם עור וגידים.

באותה תקופה פרץ מרי חברתי מלווה במהומות והתפרעויות בשכונת ואדי סאליב בחיפה. הפגנות אלימות כוונו כנגד קיפוח ואפליה של בני עדות המזרח. ימים מספר לאחר מכן התפשטה האלימות ברחבי הארץ, והיו לה הדים גם בבאר שבע. בנה של מרים היה אחד מראשי המתפרעים בעיר. בשלב מסוים הוא הגיע עם חבריו גם לאזור התעשייה שלנו. הם היו שלושה, ובידיהם מקלות עץ ארוכים. הם נעמדו מחוץ לאולמות המפעל, והחלו לקרוא בשמי שאצא אליהם. התברר שאני הייתי המטרה שלהם. מבחינת בנה של מרים אני ייצגתי את הישראלי האשכנזי השבע, המהווה מקור לכל תחלואיהם ואפלייתם של בני עדות המזרח. הם קראו לי "אשכנזייה מלוכלכת" ונופפו במקלותיהם. נבהלתי, כי לא ידעתי איך אעצור אותם. לא היה לנו טלפון במפעל, ולא יכולתי להזעיק עזרה. כלפי חוץ שמרתי על ארשת אדישה. כשלא יצאתי לקראתם, התפרצה חבורת המתפרעים למפעל ורצתה לעשות בי שפטים. היתה זו מרים שיצאה להגנתי. היא צעקה לבנה המתלהם "לך מפה, תסתלק מכאן מהר," וגם הוסיפה קללה בערבית. לבה נקרע בין הרצון לתמוך בי לבין הרגש האימהי שלה. אבל הוא המשיך בשלו וניסה להתקדם לעברי. מרים צעקה: "לך מפה, אני מתביישת בך. אתה כבר לא הבן שלי. אני לא אתן לך לפגוע בחברה שלי!" הרצון להגן עלי ניצח. מרים נעמדה לפני והגנה עלי בגופה. כשראה בנה של מרים את נחישותה, הוא נרתע וסימן לשני חבריו שמספיק ועליהם להסתלק מהמקום. בסופו של דבר היתה זו מרים שהבריחה את בנה ואת חבורתו המתפרעת מהמפעל.

הצלחת המפעל בבאר שבע להבטיח קיום בכבוד לנשים בחמש שמיניות משרה עודדה את הנהלת המשקם לפתוח עוד סניפים. כעבור חודשים מספר נתבקשתי לפתוח סניף של מפעל הרקמה בדימונה, וכך עשיתי. שנתיים ימים ניהלתי את מפעל הרקמה על סניפיו והכנסתי את פסי הייצור והשיווק לשגרה בריאה. רק אז הרשיתי לעצמי להתפטר ולהעביר את שרביט הניהול לידיה הנאמנות של סגניתי, הגברת מורנו. החלטתי ללכת ללמוד משפטים בירושלים, כדי לאפשר לגדעון להמשיך בעיסוקיו הפוליטיים.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מעשיות מבאר שבע, סיפור שלישי: חמש שמיניות

  1. קצת עצוב לקרוא איך פערים ותחושות רעות שהיו אמורים לעבור מן העולם עדיין מפעפעים..נהדר לקרוא על הקמת יש מאין כשהמטרות היו עדיין נכונות יותר. כפי שאת כותבת, אז הממשלה רצתה לשמור על כבוד האנשים והיום רוב חבריה רוצים לשמור רק על כיסם וכבודם הם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s