מעשיות מבאר שבע, סיפור שני: אירוחים בימים הראשונים

השבויה במגדל

באוקטובר 1955, בסוף השבוע האחרון שלפני החתונה, גדעון לא יכול היה להגיע לתל אביב. הוא ביקש שאבוא להתארח בבאר שבע. גדעון התגורר בדירה שכורה קטנה בת שני חדרים יחד עם אחיו הצעיר ועם אמו. באותו סוף שבוע התארחו שם גם אחותו אהובה ובעלה. לכן כשהגעתי לבאר שבע, השתכנתי במלון עין גדי שהיה המלון היחיד בעיר. המלון היה בניין דו קומתי בן עשרה חדרים בסך הכול עם שירותים משותפים בכל קומה. שיכנו אותי בחדר בקומה השנייה. לפנות ערב בא גדעון לאסוף אותי. בטרם צאתנו מן המלון ניגשתי לפקיד הקבלה כדי להפקיד בידיו את מפתח חדרי. "גברת, את צריכה לחזור למלון לפני שעה אחת-עשרה," הוא אמר לי. "למה?" שאלתי בתמיהה, "יש במלון שעת כיבוי אורות?" "לא," הוא ענה, "רק שבאחת-עשרה אני נועל את דלת הכניסה והולך לישון." יצאנו לבלות, וכשהגיעה השעה עשר וחצי, אמרתי לגדעון: "יקירי, אנחנו צריכים לחזור למלון." הרי באתי מבית שהקפידו בו מאוד על סדר ונימוסים. גדעון שחייו התנהלו באפיק שונה והכי לא סדיר שניתן להעלות על הדעת צחק עלי ואמר: "מה פתאום לחזור באחת-עשרה? מי שמע דבר כזה?" באותו ערב הייתי, נשמתי וחוויתי את קסמו של גדעון והרשיתי לעצמי "להתפרע". באחת לפנות בוקר ליווה אותי גדעון למלון.

 כשהגענו, מצאנו את הדלת נעולה. התברר לנו שפקיד הקבלה התכוון למה שהוא אמר. דפקנו על הדלת, קראנו לפקיד, אבל איש לא ענה. ברגע הראשון היינו קצת אובדי עצות. אמרתי לגדעון: "מה יהיה? איפה אעביר את הלילה?" גדעון השיב בהיסוס מה: "אצלי בבית אין מקום בגלל אחותי וגיסי." התחלנו לצחוק. במעשיות אופיינית הצעתי: "בוא נקיף את הבניין. אולי נמצא חלון או דלת פתוחים." ואז חבוקים, התחלנו להקיף את המלון. לפתע הצביע גדעון לעבר פינת החצר שם היה מונח על האדמה סולם ארוך. מיד הסתכלתי למעלה לעבר חדרי שבקומה השנייה, כדי לראות אם השארתי חלון פתוח. "יש," אמרתי בחדוות ניצחון. גדעון הרים את הסולם, קירב אותו לקיר והציב אותו מתחת לחלון. נשקתי לו נשיקת לילה טוב, וטיפסתי למעלה. הרגשתי כנסיכה באגדות השבויה בראש מגדל. נפנפתי לגדעון לשלום, הפרחתי נשיקה לעברו והוא פנה לחזור לביתו. הסרתי את בגדי ונשכבתי על המיטה.

 בעודי שרועה על מיטתי, חישבתי מה יקרה אם אצטרך ללכת לשירותים בלילה. היה לי ברור שבנסיבות אלה אצטרך לרדת באמצעות הסולם ולעשות את צרכי במדבר. הרי השירותים היו משותפים לכל אורחי הקומה השנייה, והם היו בפרוזדור. בהעדר מפתח לדלת חדרי הייתי נעולה בפנים, בלי כל אפשרות לצאת, אלא כמו שנכנסתי. חיכיתי לבוקר בכיליון עיניים. לא כל כך התחשק לי לעלות ולרדת בסולם כמו המלאכים בחלום יעקב.

 מחלון ביתו של גדעון אפשר היה לראות את המלון. עם הנץ החמה הוא התעורר משנתו ורץ אל עבר החלון כדי לראות אם הסולם עדיין ניצב אל הקיר. לאחר שווידא שהוא שם נרגע. מאוחר יותר הוא הגיע למלון וקיבל לידיו את מפתח חדרי. אז עלה לקומה השנייה ושחרר את הנסיכה השבויה מכלאה… כך עבר עלי הלילה הראשון בבאר שבע.

 כשגדעון נשא אותי על כפיים

הימים היו ימי באר שבע הראשונים. העיר היתה עיר עולים, וגרו בה רק ארבעים משפחות ישראליות ותיקות. בדרך הטבע היתה קבוצת המשפחות הוותיקות מלוכדת חברתית. בשנים אלה, אמצע שנות החמישים, לא היתה העיר מחוברת לחשמל עדיין, ואספקת החשמל הגיעה דרך גנרטור שהופעל עד שעה עשר בלילה בלבד. אם מישהו ערך מסיבה ורצה חשמל לאחר השעה עשר בלילה, היה עליו להזמין למסיבה את מפעיל הגנרטור.

 לאחר החתונה רצתה החבורה הוותיקה של באר שבע להכיר מקרוב את אשתו הטרייה של גדעון. מסיבת חנוכה שנערכה בביתם של מנחם ורותי ברבש סיפקה את ההזדמנות להציג אותי לחברה הבאר שבעית הוותיקה. חששתי קצת מהמפגש המצפה לי. בדרך כלל הייתי פרח קיר באירועים רבי משתתפים שלא הכרתי. לא ידעתי לנהל שיחה קלילה עם אנשים זרים שאין לי עמם עניין משותף. כדי לחזק את רוחי, ניסיתי לפחות להקסים את מכריו של גדעון בהופעה מרשימה. התלבשתי במיטב מחלצותי. היה לי מעיל מיוחד שתפרה ורקמה לי אמי. הוא היה עשוי בד שחור עם בטנה אדומה ורקום בחוטי זהב בשוליו. מתחת למעיל לבשתי את אחת משמלותי הרקומות, וכדרכי באותם ימים נעלתי סנדלים גבוהי עקב. לפני שיצאנו הסתכלתי על עצמי בראי והייתי מרוצה. נראיתי יפה מאוד.

 היה זה ליל חורף גשום. לא היתה לנו מכונית. נסענו במונית. משפחת ברבש גרה בעיר העתיקה של באר שבע. הכביש לא הגיע עד פתח ביתם. כמה מטרים של שביל לא מרוצף הובילו מהמקום שבו עצרה המונית עד לפתח הבית. שביל הגישה היה כולו בוץ לח ודביק מאוד. עמדתי בתחילת השביל אובדת עצות. היה לי ברור שאם אצעד בבוץ, ישקעו בו סנדלי העקב שלי. גדעון ראה את מצוקתי ואמר ברוב אבירות: "אני אשא אותך בזרועותי לאורך השביל. אל תדאגי, את תיראי במיטבך כשניכנס למסיבה." רווח לי, ונשקתי לו לאות תודה. גדעון הרים אותי, צעד צעד אחד קדימה והחליק. מצאנו את עצמנו שרועים בבוץ, גדעון מצד אחד, אני מהצד השני ובקבוק היין שהבאנו איתנו מתבוסס בבוץ בינינו.

 היינו מרוחים בבוץ מכף רגל ועד ראש. לא ידעתי כיצד אראה את פני במסיבה. שכבנו בבוץ, כשאנחנו מתגלגלים מצחוק. לבסוף קמנו וצעדנו לעבר הכניסה לבית ברבש. גדעון אמר: "חכי לי כאן. אני אכנס ואבקש ממישהו שייקח אותנו הביתה כדי שתוכלי להחליף בגדים." גדעון נכנס פנימה, סיפר לחברים מה קרה וביקש מתנדב שיסיענו להחליף בגדים. מיכה שהתנדב מיד היה בטוח שימצאני כעוסה ביותר, שאקטר כל הדרך ואנזוף בגדעון. הוא חשב שתהיה לו רכילות עסיסית לספר לחבר'ה כשיחזור. כשפגש אותי הוא היה מופתע, כפי שסיפר לי לימים. הוא לא תיאר לעצמו שאראה את הצד המגוחך שבמצב ושאצחק כל הדרך. בסוף חזרתי למסיבה עם בגדי חול לא מרשימים במיוחד. נכנסתי לחדר, וכל העיניים מסביב נעוצות בי, הרעיה הטרייה של הרווק המבוקש גדעון. חשתי זרות ואי נוחות. לא הכרתי איש, ועכשיו כשבגדי היפים לא מפארים אותי, חשתי גם מאוד לא ייצוגית.

 המסיבה נמשכה כל הלילה. בחמש בבוקר שמעתי את מנחם ברבש אומר לרעייתו: "רותי, הם חושבים שהם גרים פה ואנחנו צריכים ללכת הביתה. הם לא יודעים שאנחנו גרים פה, והם צריכים ללכת הביתה." כך הוצגתי לחברה הבאר שבעית.

 הקפה המר

ב-1955, בשנת נישואינו הראשונה, התגוררנו בחדר אחד במלון הדירות בית היאס, ועל כן לא יכולנו לארח. בשנה השנייה, כשנכנסנו לגור בדירת שני החדרים השכורה, החלטנו שהגיעה העת להזמין את חברינו. הזמנו קבוצה של חברים לליל שבת לשעה שמונה בערב. טרחתי והכנתי כיבוד, ולקראת השעה שמונה הייתי דרוכה כולי. השעון צלצל שמונה, תשע, עשר, ואף אחד לא הגיע. לא ידעתי את נפשי מגודל העלבון. בשעה אחת-עשרה, כשהייתי כבר לאחר ייאוש, הבכי תקוע בגרוני, נשמע לפתע צלצול בדלת. פתחתי, וגל אדם נהר פנימה. איש לא התנצל על האיחור. יתרה מזאת, הם בכלל לא התכוונו להתארח בביתנו. הם באו לאסוף אותנו לנסוע איתם לדימונה. נודע להם שחבורת האש עושה שם קומזיץ. אני ונימוסי היינו המומים. איך לא אומרים מילת התנצלות, לא יכולתי להבין את זה. טרחתי והכנתי מטעמים, הזמנתי אותם להתארח בביתי וכלום. לגדעון נראה הכול טבעי. הוא לא ראה בכך שום התנהגות יוצאת דופן.

 לגדעון כמזכיר מועצת הפועלים לא היתה מכונית אז נכנסנו לרכבו של אחד האורחים, וצי המכוניות שם פעמיו לדימונה. לאיש לא היה מושג איפה הקומזיץ ובאיזו שעה. הגענו לדימונה קרוב לחצות, והחבר'ה החלו לחפש. אבל לא היה את מי לשאול. בחצות הליל דימונה נמה את שנתה, והרחובות היו ריקים מאדם. לאחר שעה של התרוצצות עקרה הגיעה החבורה למסקנה שהקומזיץ נגמר כבר כנראה.

 התעוררה השאלה מה עושים עכשיו. לתדהמתי, לא הציע איש שנחזור לביתנו ונהנה מהמטעמים שהכנתי לכבודם. עוד הם יושבים ודנים כיצד להמשיך את הלילה, השמיע משהו את השם שולה דרורי. ואז אמרו כולם כאיש אחד: "זה רעיון מצוין. נבקש את שולה שתכין לנו קפה." אני והנימוסים שלי טענו שאי אפשר ליפול על מישהו בשלוש לפנות בוקר ולבקש שיגיש לנו קפה. איש לא התרשם מדברי. הייתי כקול קורא במדבר.

 מיד עלינו על המכוניות ודהרנו בחזרה לבאר שבע. הגענו לשכונה ג' בשלוש לפנות בוקר, וכולם נעמדו מתחת לחלונה של משפחת דרורי וצעקו "שולה, שולה." התכווצתי. מה יגידו השכנים? הרי בצעקותיהם הם מעירים את כל השכונה. וראו זה פלא, לא רק שאיש לא כעס על הרעש, אלא שנפתח חלון, ובעדו נשקפה אישה בריאת בשר ששאלה "מי זה?" אז ענתה לה החבורה במקהלה: "שולה, באנו לשתות קפה." התברר שמבחינת שולה זה היה הכי טבעי שיעירו אותה בשלוש לפנות בוקר ויבקשו ממנה להכין קפה. היא ענתה מיד: "תפדלו, תעלו." כולם, כולל גדעון, עלו מיד לקומה השנייה, מקום מגוריה של משפחת דרורי. רק אני והנימוסים שלי נותרנו לשבת במכונית. כעבור דקות מספר, ראיתי לפתע את שולה דרורי מגיחה מהבית. היא באה להזמין אותי לעלות למעלה. עגומה וקודרת הצטרפתי לחוגגים ולגמתי מהקפה המר שהוגש לי. כזה היה האירוח הראשון בביתנו בבאר שבע.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “מעשיות מבאר שבע, סיפור שני: אירוחים בימים הראשונים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s